מהי האסוציאציה הראשונה למילה מיעוטים? מן הסתם, ברירת המחדל שעולה לנו לראש עומדת בזיקה לקבוצת אנשים שייצוגה המספרי בחברה הכללית קטן. מן הבחינה הזאת המילה ‘מיעוט’ עשויה לתעתע, שכן ישנן קבוצות שיכולות להיות רוב מספרי ועדיין סובלות ממאפיינים של קבוצות מיעוט. דוגמה מובהקת לכך הן הנשים, קבוצה המונה לפחות חמישים אחוז מכלל האוכלוסייה, ועדיין מוגדרת כמיעוט – לא מן הבחינה הכמותית אלא מן הבחינה החברתית. זהו המיעוט הסוציולוגי. ככל המיעוטים האחרים, גם נשים זוכות ליחס שונה ולא שוויוני, כך למשל: המשכורות שנשים מרוויחות נמוכות מאלה של גברים; ייצוגן במשרות בכירות או בעמדות מפתח בחברה נמוך משל גברים; הן זוכות לסיקור מוטה באמצעי התקשורת; הן מוצגות באמצעות דימויים סטריאוטיפיים; וקיימות הטיות מחקריות המתייחסות לגברים כאל האדם הסביר מבלי לקחת בחשבון הבדלים פיזיולוגיים בין נשים וגברים.
במובנים מסוימים נשים דתיות הן מיעוט סוציולוגי בעל פנים כפולות. ראשית, הן מופלות ככל יתר הנשים בתחומים דוגמת תעסוקה, רווחה או מעמד חברתי. על כך נוסף נדבך העומד בזיקה למעמדן בקהילה הדתית: בהתייחס לעובדות בלבד, מבלי להיכנס לסיבות או להקשרים ההיסטוריים, ניתן להצביע על כך שנשים אינן זוכות למעמד שיש לגברים בכל הקשור לנגישות אל מוקדי הכוח בקהילה, למשאבי כסף וזמן המוקצים לפיתוחן האישי בתחום הדתי, להובלת טקסים דוגמת עריכת חופה או ברכת כהנים ועוד. מובן שישנו הבדל גדול בין קשת הקהילות המרכיבות את הפסיפס האורתודוקסי, ומובן שישנם שינויים מרחיקי לכת בעשורים האחרונים, ועדיין, הנחות היסוד ההלכתיות, אך גם החברתיות, הופכות נשים דתיות למיעוט סוציולוגי בקהילותיהן.
מהפיכת תלמוד התורה לנשים עברה כברת דרך ארוכה מאז שייסדה שרה שנירר את בית יעקב בשנת 1918 בקרקוב. בתי המדרש לנשים הצמיחו ומצמיחים קבוצה הולכת וגדלה של למדניות, ואלה נתנו אותותיהן אף מחוץ למסגרות הלימוד. כיום, נשים מעוניינות להיות חלק מכל שדרת המנהיגות של האורתודוקסיה המודרנית – תהייה זו התביעה להיות חלק מהמועצות הדתיות, לשמש כטוענות רבניות או כיועצות הלכה, כמשגיחות כשרות, כמובילות תפילה, כחברות שוות ייצוג במפלגות הדתיות ועוד. התגובות לתביעות אלה מגוונות מאוד כמובן, אך לא ניתן להתעלם מתמונת הרוחב המספרת על שינויים מפליגים המתחוללים במעמד האישה הדתית, כמו גם על התגברות תגובות הנגד והגבהת החומות לנוכח ‘רוחות זרות’ המנשבות בחללו של עולם. עוד יש לציין שנשים אלה – אלו המכנות את עצמן פמיניסטיות, אך גם אלו הנמנעות מכך, מעוניינות להמשיך ולהשתייך למסגרת הקהילתית, ויתרה מכך, לסיפור הגדול של ה’אורתודוקסיה המודרנית’, הנעה בין שני הקטבים, השמרני והחדשני, והמבקשת לתת ביטוי לשני הכוחות המתרוצצים בקרבה.
מה אם כך המענה שניתן לתת לנשים אלה, המבקשות להיות חלק מן המנהיגות הדתית? זאת ועוד, האם השינוי האפקטיבי יהיה זה הבא מן החוץ, מן התרבות הדמוקרטית בה אנו חיים, או מדיון פנימי המתנהל בכל קהילה וקהילה? ההיסטוריה המשפטית של הפמיניזם האורתודוקסי עונה תשובה מעניינת בהקשר זה. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הוגשו מספר עתירות שמטרתן לאפשר שינויים במעמדן של נשים כמנהיגות דתיות, הנה שתי דוגמאות מוכרות:
- בג”ץ שקדיאל, הוגש בשנת 1987 על רקע פסילתה של לאה שקדיאל כחברה במועצה הדתית בירוחם. עתירתה של שקדיאל התקבלה וב-1988 היא זכתה להיות חברת המועצה הדתית הראשונה בישראל.
- עתירה שהוגשה בשנת 1994 על ידי המכון לטוענות רבניות בהובלתה של נורית פריד במטרה לאפשר לנשים לגשת לבחינות ההסמכה של הרבנות הראשית. פסיקת בג”ץ שינתה את ההוראה המחייבת לימודי ישיבה על מנת לגשת לבחינות ובכך נפרצה הדרך לכניסתן של נשים כטוענות רבניות לאולמות בתי הדין, ובעיקר למעורבותן בסוגיית הגירושין ובהושטת יד לנשים הנמצאות בתהליך הארוך והכואב של פרידה מבני זוגן.
בשונה מפניות אלה לבג”ץ, בהן עמדה המערכת המשפטית לימין העותרות והעניקה להן סעד משפטי על מנת לסייע להן במאבקן, הרי שבג”ץ נשות הכותל הופך את הקערה על פיה. בניגוד לעתירות הקודמות בהן התקיימה הכרעה חד משמעית, במקרה של התפילה ליד הכותל העדיף בית המשפט את רעיון הפשרה והקצה לנשים מתחם תפילה הסמוך לכותל אך איננו נמצא ברחבה המרכזית: אתר קשת רובינסון. בראשית פסק הדין, שחתם שורה ארוכה של דיונים, כתב השופט חשין את הדברים הבאים:
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… האויב צָר מחוץ בבקשו להשמיד ולהאביד עם וממלכה, ובני- ישראל בתוכְכי ירושלים – בני ירושלים ומי שנקבצו אל ירושלים מכל קצות ארץ- ישראל – ידם הייתה איש ברעהו. צר מחוץ וצר מפנים. זו דרכם של מדנים; זו דרכה של שנאה; שמדנים ושנאה מכלים כל חלקה טובה, שמכרסמים הם עד-כלות ביחסי אנוש, שמאבידים הם אדם ובהמה ועץ השדה. כך היא השנאה, כך היא הקנאה, כך היא הקנאות; והקנאות עלתה על כֻּלָּנָה. הכותל המערבי הוא שריד מקדשנו השני ועליו ניצים עתה הניצים ביניהם. האם לא נלמד מתולדות עמנו המיוסר?[1]
נשות הכותל לא קיבלו את מבוקשן המלא, אך יתרה מכך – עולם המשפט ייצר אלטרנטיבה אך לא הכרעה: הערכאה המשפטית איננה יכולה להמיר את הדיון החשוב שצריך להתקיים בתוככי הקהילות, קהילה וקהילה על פי הקשרה ועל פי הצרכים הייחודיים לה. החזרה ‘הביתה’ מאפשרת לקבוצות גדולות יותר לקחת חלק בהתרחשות ובליבון העניינים שעל הפרק. לא עוד מספר נשים המייצגות צורך נקודתי, אלא שותפות של גורמים שונים, בזירות מגוונות, המבקשים לתת את הדעת על הזיקה בין מעמדן של נשים בתרבות הליברלית ומעמדן בעולם הדתי.
[1] דנג”ץ 00/4128 https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\00/280/041/g13&fileName=00041280.g13&type=4
