קרבן הפסח מכונן את הזהות הלאומית שלנו ומסמל את חידוש הברית הקולקטיבית של עם ישראל. מהות זו באה לידי ביטוי בפרטיו המיוחדים, וכן בהתייחסות ליוצאים מן הכלל: גרים שהתגיירו וכן אנשים שלא יכלו לחגוג את הפסח במועדו.

בשונה מקרבנות אחרים דיני קרבן הפסח הובאו בחומש שמות ולא בחומש ויקרא[1]:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.

וברמב”ם דיני קרבן הפסח הובאו בספר ‘קרבנות’ בניגוד לקרבנות החגים שנערכו בספר ‘עבודה’. מכאן נראה שהפסח איננו חלק מהעבודה הסדירה בבית המקדש למרות שיש מועד קבוע בלוח השנה, להקרבתו.

בנוסף הרמב”ם בספר המצוות, וספר החינוך בעקבותיו, מנו שתי מצוות נפרדות האחת הקרבת קרבן פסח והשנייה אכילת קרבן פסח:
מצווה נ”ה: הציווי שנצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י”ד בניסן והוא אמרו יתעלה: “ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים” (שמות יב, ו). וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד – הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה…

מצווה נ”ו: הציווי שנצטווינו לאכל כבש הפסח בליל ט”ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור.

(ספר המצוות לרמב”ם)

בשונה משאר הקרבנות האכילה היא מצוה נפרדת. בספר החינוך אין מצוה לאכול שלמים אלא לעשות את השלמים כסדרן (מצוה ס”ו) ברמב”ם יש מצות עשה לאכול חטאת ואשם (מצוה פ”ט) אבל זו איננה מצווה נפרדת.

בנוסף, דיני האכילה ייחודיים. האכילה עם מצה ומרור והחובה, שאיננה קיימת בשאר הקרבנות שכל אחד מהמנויים לקרבן יאכל לפחות כזית, מלמדים שמדובר בקרבן שמטרתו שונה מכל שאר הקרבנות. ככל הנראה יש לראות בקרבן הפסח מעין חגיגה עממית קולקטיבית, ובהתאם לכך להבין את פסק הרמב”ם:

אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים. אף בשעת התר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור. ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד לוקה כאלו הקריבו בשוק. שנאמר: “לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שערך וכו”. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת התר הבמות
(רמב”ם הל’ קרבן פסח פ”א הל’ ג)

כלומר, אפילו בתקופות בה הותר להקריב קרבנות אחרים באופן פרטי, קרבן הפסח הוא חגיגה ציבורית ולכן אין משמעות להקרבתו ב’במת יחיד’.

אכן ספר החינוך הסביר את טעם המצווה תוך שהוא מוסיף שלוש מילים שאינן טריוויאליות:

שלא לאכול בשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש… משרשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו לזכור נס יציאת מצרים וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות. מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה.
(ספר החינוך מצוה ז’)

בהגדה כולנו נאמר בליל הסדר:
“פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ”

קטע זה ממקד את סיפר הסדר בנס יציאת מצרים ובזיכרון הלילה בו יצאנו לחרות.

ספר החינוך רואה את הניסים הגדולים של יציאה מעבדות לחרות לא רק לכשעצמם אלא כמבוא ללידת העם ולעיצוב זהותו הלאומית – “להיות ממלכת כהנים ועם קדוש”. מבחינתו אין להסתפק בעבר המשותף אלא בכינון ההווה ובמבט לעתיד ולכן חלה מצווה על כולם להיות שותפים פעילים ולא רק להקריב את קרבן הפסח אלא גם לאכול ממנו.

עובדת היותו של קרבן הפסח כמכונן את הזהות הלאומית שלנו וראייתו כחידוש הברית הקולקטיבית של עם ישראל עולה באופן מובהק במדרש:
“וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה ‘ (שמות י”ב, מח) כיון שנתגייר יעשה פסח מיד. תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ (שם) – מה אזרח בי”ד (בניסן) אף גר בי”ד..” (מכילתא מסכתא דפסחא פט”ו)

המחשבה שגר שמתגייר בחודש תשרי יעשה את קרבן הפסח מעלה על נס את ההבנה שקרבן הפסח מסמל את חיבורם של האנשים לעם ולכן הגר, מיד עם הצטרפותו לעם ישראל, יידרש להביא קרבן פסח. הגר, ללא ספק מנותק מההיסטוריה הישראלית ומניסי ההצלה הגדולים מעבדות לחרות. גם הרעיון שמישהו יביא קרבן פסח לא בתאריך החג – יד ניסן – אלא בעת שהוא מתגייר, מביע את הרעיון שלקרבן הפסח יש משמעות עכשווית של כריתת ברית מתוך מטרה לכונן “ממלכת כהנים וגוי קדוש” והקרבן איננו רק “זכר ליציאת מצרים”. יתכן שמסקנת המדרש שהגר יעשה את קרבן הפסח ביחד עם כולם חותרת תחת הנחה זו. אולם מכיוון שהפסוקים התייחסו לגר באופן מפורש, הגם שלאחר השלמת גיורו דינו כיהודי לכל דבר ועניין, מורה לדעתי ששאלת הזהות המובעת באמצעות קרבן הפסח נותרה על השולחן. סביר יותר בעיני שהמסקנה המדרשית שהגר ימתין ויחגוג את קרבן הפסח ביחד עם כולם, נובעת מכך ש”כולם” זו עיקר הנקודה בפסח.

עוד בטרם הגיעו הפסוקים לסוגיית חיבורם של הגרים לקרבן הפסח, מסתבר שבתקופת המדבר היו אנשים מבודדים. התורה בחומש במדבר מתארת שהמבודדים בשל טומאתם לא הורשו להיכנס למחנה שכינה ולא היו יכולים לחוג את קרבן הפסח ביחד עם כולם. עיקר הטענה שלהם הייתה שגם הם רוצים להתחבר לכלל:

“וידבר ה’ אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ג בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אתו במועדו ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו ד וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח ה ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני ככל אשר צוה ה’ את משה כן עשו בני ישראל ו ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ז ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה’ במעדו בתוך בני ישראל ח ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”

וידבר ה’ אל משה לאמר י דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה’ יא בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו יב לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו יג והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה’ לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא יד וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה’ כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ.
(במדבר ט, א-יד)

התורה לא נשארה אדישה ביחס למצוקתם של מבודדים מכל סיבה שהיא או רחוקים מסוגים שונים וחידשה “מועד ב’ ” לכל מי שהיה טמא, או נתון בדרך רחוקה. על מנת שלא יישארו מאחור משום שהחיבור של כולם לכלל הוא מוטיב מהותי עבורנו. מאז ועד היום ההתכנסות המשפחתית בליל הסדר היא אחד המאפיינים של הקיום היהודי לדורותיו ובעת כתיבת שורות אלו בצל המחלה שפוקדת אותנו ואת העולם כולו נאחל שנזכה לחגוג כולנו יחד במהרה.

[1] בספר ויקרא כ”ג ה’ הוזכרה רק חובת הקרבת הפסח