פרשת המועדים שנקרא בפרשת השבוע מעמידה לפנינו את כוחם של בני האדם ביצירת לוח השנה העברי. קידוש החודש שנעשה על ידי בית הדין מאפשר לנו לקבוע חודשים ומועדים ולהיות שותפים בקביעת הלו”ז השנתי של העם היהודי.
אלא, שרגע לפני המועדים מגיע פסוק אחד שנראה לא מתאים: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ”. אנחנו לא רגילים ששבת היא חלק ממועדי ישראל, אנחנו יודעים ששבת קבועה מששת ימי בראשית, יום מנוחה אלוקי שהגיע אלינו ללא קשר למעשינו. לוח השנה שלנו לא מורכב רק ממעשי אדם אלא משילוב שלהם במעשה אלוהים, הזהות היהודית מבקשת מאיתנו להרגיש שותפים במעשה היצירה, לשאוב השראה וכוח מהבריאה האלוקית ולהצליח ליצוק קדושה במעשי האדם.
כנראה שלא מקרה היא העובדה שפרשת אמור תיקרא תמיד בחודש אייר. חודש אייר נמצא בין פסח מצד אחד ובין שבועות מצד שני, שני חגים עליהם אנחנו מצווים מהתורה. בחודש אייר זכינו ונמצאים החגים הלאומיים שלנו – יום הזיכרון, יום העצמאות, ל”ג בעומר ויום ירושלים חגים שהם כולם ‘מעשה ידי אדם’.
בדיוק בתקופה הזו אנחנו מרגישים בעוצמה גדולה את השותפות שלנו במסע הגדול של העם היהודי ובחלק שאנו נוטלים ביצירת מציאות משותפת מלאת קדושה.
