יוזמה ויזמות הן פעולות מבורכות שאנחנו מעודדים אותן באופן יום יומי, אבל מתי יוזמה מפסיקה להיות מבורכת ומתחילה להיות מסוכנת? התשובה טמונה בכוונה: היוזמה המגיעה מלמטה, מתוך מחשבה ורגישות למציאות, היא מבורכת ונכונה ובלבד שהיא מבקשת לטייב את הפעולה של המערכת הממלכתית ולשתף עמה פעולה. אולם, ברגע שהיא מבקשת לרסק את סמכותה של ה”ממלכה”, של המסגרת, של המערכת כולה, הרי שהיא הופכת לנטל.
אלא שפרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו עם קנאותו של פנחס ומעוררת בנו שוב את השאלה האם מעשה שכזה הוא חיובי ומקדם או שלילי ומסוכן? הדיון הזה, גם אצל חז”ל ‘לא עבר חלק’ – בירושלמי נאמר במפורש: “פינחס שלא ברצון חכמים”. במסכת סנהדרין צומצמו מאוד המקרים בהם הקנאות אפשרית. חכמים הבינו היטב את הסכנה הגדולה הטמונה בנטילת החוק והסמכות לידיים הכרוכה בפגיעה באחר – וביקשו להרחיק את האדם מכך, צדיק ככל שיהיה!
הקב”ה מברך את פנחס: “הנני נותן לו את בריתי שלום” כשכר על מעשהו. אולם שכר זה מלמד על הסכנה שבמידת הקנאות. מידת השלום היא הפך מידת הקנאות, יש בה את המתינות ואת העין הטובה. השלום מונע את המלחמה ומבקש לפתור בעיות בדרכי נעם. הקב”ה נותן ברכה מיוחדת לפנחס, ברכה שאמורה לרסן את מידת קנאותו. בברכתו לפנחס, כאילו מורה הקב”ה לפנחס ולדורות כולם, כי הדרך הנכונה היא דווקא דרכו של אהרון: “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. הרצון לתקן את המציאות ולהשפיע עליה לטוב מתוך אחריות ויוזמה הוא מבורך, אלא שהוא אמור להתממש בדרכי שלום ללא כל פגיעה באחר ושבמהותן פועלות “בתוך המסגרת” כל זאת בניגוד ל”קנאות” הפועלת מחוץ למסגרת וכרוכה, כמעט תמיד, בפגיעה בזולת…
