אחרי מעמד הר סיני זה כמעט בלתי אפשרי שלא לתהות מה נשאר ממנו אח”כ. איך לוקחים את העוצמה, את הקולות, הברקים וקול השופר והופכים אותם לשגרה יום יומית, איך עשרת הדברות וא-לוהים שעונה בקול יכולים להפוך לפרקטיקה.
התשובה נמצאת אצלנו בפרשה. עוד מצווה ועוד מצווה, עוד עשייה ועוד הימנעות מעשייה, עוד ציון יום חג ועוד מעשה הופכים את חיי היום יום של העם היהודי לחיים מלאים משמעות, לחיים בהם הא-לוהים נגלה בדברים קטנים וגדולים. התורה אינה עומדת רק כספר חוקים אלא בעיקר כספר הדרכה שמבקש לייצר מציאות שלמה יותר, אלוקית יותר והיא עושה את זה בתרגום של האידיאולוגיה הגדולה למעשים קטנים.
היטיב לתאר את התחושה הרב משה-צבי נרי’ה כשהוא התייחס לתנועת בני עקיבא: “עם גידולו של הארגון פשט הוא את בדי השבת שלו ולבש בגדי חול. הפכנו לכוח ממשי-מעשי. מעכשיו אין אנו יכולים להיות שרויים בעולם של דמיון והזיה. את מקום הרומנטיקה ירשה הריאליות. חלומות הפכו למציאות, והמציאות, כידוע, אינה ממלאה את מקומו של החלום.
כך דרכו של עולם. אין לסובב את הגלגל אחורנית. ברם, טוב שאתה זוכר את הנעורים והנדודים, המחשבות והחלומות. אשרי מי שרואה את החלום בתוך המציאות, ואשרי מי שרואה את המציאות בתוך החלום”.
ואולי זו הזדמנות, דווקא בתקופה בה אנחנו מוקפים במועמדות ומועמדים, כותרות וסיסמאות, להעמיק ולשאול לא רק מה החזון של כל אחד ואחת מהם אלא דווקא איך הם מתכוונים להגשים את אותם חלומות בעולם המציאות…
