שאלת היחס שבין מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו מעסיקה את העולם היהודי כבר מאות שנים. מה חשוב יותר? האם היחס שלנו אל הקב”ה ומצוותיו ואולי בעצם היחס שלנו לחבר שלידנו הוא זה שקובע את מידת הנוכחות האלוהית בחיינו?

אברהם אבינו “עוזב” את פגישתו עם אלוהים כדי לקבל את פניהם של 3 עוברי אורח (או שמא מלאכים) מה שגורם למדרש לקבוע כי “גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה”.

נחמה ליבוביץ’ צועדת בפרשנותה עוד צעד קדימה: “לא ההתרוממות לגבהי מרומים, הזדככות הרעיונות והשגת האלוהות הוא השיא בעבודת הבורא אלא מעשה שהוא חולין דחולין: דאגה יום יומית לזולת. מתוך ראיית פני שכינה, מתוך קבלת ‘ביקור חולים’ זה יוצא אברהם החולה את אהלו ורץ – רץ כלפי שלושה זרים העומדים בדרך, ומציע מים לרחיצת רגליהם; ורץ רץ אל הבקר, אל מטבח אשתו”

אלו הדברים הקטנים שיכולים לקבוע את מידת הקשר שלנו לאלוהים, לא בהכרח אירועי השיא.