על היסטוריה ועתיד – פרשה בקטנה לפרשת ויקרא

על היסטוריה ועתיד – פרשה בקטנה לפרשת ויקרא

בכל פעם שמגיעים אל ספר ויקרא חוזרות ועולות 2 שאלות. האחת היא מדוע בכלל נצטוו בני ישראל להקריב קורבנות, והשנייה היא האם אנחנו שואפים לחזרה למציאות הזו של מקדש, של שחיטה, כהנים והקרבת קורבנות.

השאלות הללו לא מרחפות בחלל ריק, הן שאלות עומק בעולמה של היהדות בכלל ושל היהדות כחלק מהעולם המודרני בפרט. האם פרקטיקות שהיו נכונות לפני אלפי שנים שייכות גם היום או שתפקידנו הוא למצוא דרכים חדשות אל הלב ואל א-לוהים? מחלוקת הראשונים הגדולה בדבר טעמי הקורבנות יכולה לסמן לנו את תחילת הדרך.

כשהרמב"ם אומר שהקורבנות הגיעו רק כדי שלעם ישראל תהיה 'תחנת מעבר' בין האלילות המצרית ובין אלוקות ללא גוף, הוא מוביל אותנו להבנה שהיהדות מחדשת משהו בעולם, מייצרת תפיסת א-לוהים חדשה וכדי שהיא תתממש צריך לעבוד לאט ובתהליך ארוך ולא לנסות 'לרוץ קדימה'.
כשהרמב"ן מצדו מתאר את הקורבנות כמשל לגופו ונפשו של האדם הוא מזכיר לנו שהיהדות היא לא רק תורה עם משמעות עולמית אלא בראש ובראשונה מפגש אישי של האדם אל מול עצמו ואל מול אלוהיו.

ובמסע הזה אנחנו צועדות וצועדים כבר אלפי שנים. מסע שמבקש ללמד אותנו על הדרך ליצור אדם מתוקן ושלם יותר, כזה שמקריב ונותן מעצמו ויחד עם זה הוא מבין שהוא חלק מעם שנושא בשורה גדולה ורחבה, בשורה שאולי מתחילה בבית מקדש עם קורבן אישי אבל מסתיימת בקריאה: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן