על אנטישמיות וזיכרון – פרשה בקטנה לשבת זכור

על אנטישמיות וזיכרון – פרשה בקטנה לשבת זכור

העם היהודי תמיד היה עם של זיכרון – זיכרון הבריאה, זיכרון יציאת מצרים, זיכרון השואה ועוד ועוד לאורך כל ההיסטוריה. הציווי לזכור משאיר אותנו מחוברים תמיד לעבר, לסיבה בגללה כולנו כאן ולתכלית לשמה אנחנו פועלים ומתקדמים בעולם.

אבל זיכרון אחד תמיד מעורר שאלה – "זכור את אשר עשה לך עמלק". מה מיוחד עמלק מכל שאר האויבים שהיו לעם היהודי? למה את מצרים, אשור, עמון ומואב שגרמו צרות רבות לעם היהודי לא התחייבנו לזכור ורק את עמלק כן?

הרב זקס מבקש לתת תשובה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. כך גם באשר לשנאה. אם היא תלויה בסיבה מסוימת, כשהסיבה נעלמת בטלה השנאה; אבל שנאה חסרת סיבה, חסרת בסיס, נמשכת לעד"

זכירת עמלק היא לא רק זיכרון עמום, היא קריאה לפעולה כנגד שנאה באשר היא, שנאה ללא סיבה של אומה כנגד אומה אחרת. החזרה אל מי ששונא אותנו ללא סיבה נראית לעין אמורה לעורר אותנו לתיקון, ליצירת עולם טוב יותר שבו היחס בין האומות מושתת על כבוד, הערכה הדדית ואהבה ולא על שנאה ללא בסיס.

כך מסיים שמעון הלקין את שירו 'הזוכרים':
על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד:
גם חייהם נסים תמיד וזכרונם
רק הוא. כמים הפקוחים שבנהרות
פורח, יער עד, בשלל מעמקיו.
בסבך הדלקות בשמי-נהר זרומים
צמחת הוויה נצחית, האהבה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן