האם מותר לא להקשיב? – פרשה בקטנה לפרשת וירא

האם מותר לא להקשיב? – פרשה בקטנה לפרשת וירא

בשנת 1957, ניסה השופט בנימין לוי להגדיר מהי הוראה שחייל יכול שלא לציית לה: "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו" (ביד"צ מר3/57).

אבל כל זה אל מול סמכות אנושית, אבל מה יעשה האדם כשהוראה אלוקית לא מתיישבת לו על הלב? עומד אברהם אצל הא-להים ומתווכח על מה ששמע רגע לפני, על אפשרות כיליונן של ערי הכיכר הפוריות סדום ועמורה. מניין עלה בדעתו של אברהם שהסמכות המוסרית העליונה, עשויה לשפוט שלא על פי אמות המידה הראויות?

אברהם מניח כי הוא נושא ונותן עם "השֹׁפֵט֙ כָּל-הָאָ֔רֶץ", הנחת תשתית אודות גלגלי הצדק המניעים את המנגנון הדתי ואודות הצדק החייב להיעשות. בשם הנחה זו שואל אברהם : ה"ַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם-רָשָֽׁע"?

רש"י בפירושו מציע דרך לפיתרון: "ויגש אברהם – מצינו הגשה למלחמה… הגשה לפיוס… והגשה לתפילה… ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה". פירושו של רש"י מהלך בין שני עקרונות: האחד 'המלחמה' – החובה לפקוח עין בוחנת ולהשמיע ביקורת נוקבת כלפי הסמכות. השני הוא הפיוס והתפילה – הרכנת ראש וקבלת מרות מלאה על אף הדברים הקשים שעומד אברהם להשמיע.

אז איך מקיימים את האיזון העדין שבין קבלת הסמכות ובין הביקורת אודותיה?

נשאיר את הדברים הפעם בסימן שאלה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אולי יעניין אותך גם

נגיף הקורונה

כשמעשי ידיו טובעים בים

מחשבות על סולידריות אנושית בימי משבר הקורונה, לקראת חג הפסח סיפור יציאת מצרים ונוסח ההגדה של פסח נעים בין שני קטבים נפשיים ומוסריים. בקוטב הגלוי:

להמשך קריאה >>
תורה מן השמיים, עשרת הדברות

על ההלכה ועל המדינה

המאמר מובא מתוך כתב העת "דעות" גליון כ"ד תשכ"ד עמ' 105-106 הגישה שלי להלכה ולמקומה בחיים מבוססת על העקרון שאם אמנם אמת היא שאנחנו מאמינים

להמשך קריאה >>