שלב א’ – פתיחה
נפתח בקריאה משותפת של קטע מתוך הספר “העץ הנדיב”
(כשיש זמן נוסף ניתן לקרוא יחד את הסיפור כולו כאן)
וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב.
“אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד”, אָמַר הָעֵץ, “אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…”.
“אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁו” אָמַר הַיֶּלֶד, “רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. אֲנִי עָיֵף מְאֹד”.
“אִם כָּךְ”, אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, “אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ”
וְהַיֶּלֶד יָשַׁב.
וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר
• מה לדעתך המסר של הסיפור?
• האם באמת ניצול של הטבע עד תומו זו השאיפה?
שלב ב’ – הצגת האתגר
“הניצול הנרחב של משאבי כדור הארץ, השמדת המינים והפגיעה בסביבה אינם יכולים להימשך עוד מאה שנים בקצב המואץ בו הם מתרחשים כעת. אפשר להתנגד ולטעון שכאשר מביטים סביב, אין סימנים גלויים לכך ששיא ההיסטוריה שלנו קרב ובא. למעשה, הסימנים סביבנו ברורים מאוד כשמשליכים אותם לעתיד. גידול ברעב, בזיהום הסביבה ובשימוש בטכנולוגיה הרסנית; ופיחות באדמות חקלאיות טובות, במקורות מזון בים, במוצרים טבעיים אחרים וביכולת הסביבה לספוג שפכים. כאשר אנשים רבים יותר שלרשותם עוצמה רבה יותר יריבו על משאבים מעטים יותר, אין ספק שמשהו יקרוס”
(ג’ארד דיימונד, השימפנזה השלישי עמ’ 323)
• איך קריאת הקטע הזה גרמה לך להרגיש?
• האם לדעתך האנושות עסוקה מספיק בסוגיית הקיימות ושמירה על הסביבה?
• מדוע לדעתך שיח הקיימות לא נוכח בצורה משמעותית בחברה הדתית?
שלב ג’ – דיון ולימוד
נצפה יחד בסרטון על איי הפסחא
• מה הייתה הסיבה המרכזית לשינויים שראינו בסרטון?
• מה ניתן ללמוד מזה על תפקידנו כבני אדם?
נלמד יחד מספר קטעים על מקומו של האדם ביחס לטבע בעולם היהודי
[לנוחיות מצורפות שאלות מנחות לדיון]
ויקרא י”ט, ט’
“וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט”
• מהו השורש המסתתר בביטוי “לֹא תְכַלֶּה”?
• מדוע לדעתך אסור לקצור את כל היבול שבשדה?
• לאיזו עמדה נפשית מבקשת התורה לחנך אותנו במילים אלו?
רמב”ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח:
“אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.”
• מהי ההגדרה של ציווי “בל תשחית” לפי דברי הרמב”ם?
• מהי הבעיה העקרונית בגישה שמסתכלת על העולם “בדרך השחתה”?
ספר החינוך, מצוות ‘בל תשחית’:
“ידועה שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק (נתרחק) מכל דבר רע ומכל דבר השחתה: וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה – אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם. ויצר עליהם (יהיה להם צר) בכל אבדון והשחתה שיראו: ואם יוכלו להציל – יצילו כל-דבר משחית בכל כוחם.”
• מהי הגישה אליה מחנכת אותנו התורה לפי העולה מהמדרש ומספר החינוך?
שלב ד’ – סיכום והנעה לפעולה
נחלק את הקבוצה למספר קבוצות חשיבה קטנות ונבקש מכל קבוצה לחשוב על פעולה אחת שאנחנו יכולים לעשות בסביבה הקרובה שלנו, כזו שתמנע השחתה ותעודד יחס מאוזן לטבע.
לאחר איסוף הרעיונות נצביע יחד על הפעולה עליה יכולה הקבוצה להחליט שהיא ישימה, ברת ביצוע ואפשרית בטווח הזמן הקרוב, את ההחלטה נכתוב יחד על מנת שתהיה לנגד עינינו תמיד.
נסיים בדבריו של הרב יונתן זקס:
“ספר בראשית מציג תמונת טבע שבמרכזה לא האדם אלא אלוהים. מובן שהאנושות, המסוגלת לבחירה מוסרית, נמצאת במוקד עניינו של האל. אך הרמב”ם מזהיר אותנו מפני תפיסה אנתרופוצנטרית של המציאות: ‘אין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם, לא בגלל דבר אחר’. השקפה זו מובעת במפורש בספרות הנביאים ובמזמור הבריאה הגדול בתהלים: ‘ הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ’. לבריאה יש כבוד סגולי משלה, כיצירת המופת של אלוהים. יש לנו מנדט להשתמש בה, אך לא להשחיתה ולבוזזה…
כל דתות העולם הגדולות מגלות יחס של כבוד לטבע, וכך מאזנות את האדישות, הגובלת ביהירות, שהייתה אחד הצדדים הפחות נעימים במורשת הנאורות… הדתות הגדולות מלמדות סוג אחר של חוכמה: הוקרה כלפי הבריאה, אחריות לדורות הבאים ואיפוק מתוך ידיעה שלא כל מה שאנחנו יכולים לעשות, ראוי שנעשה”
• איזו מחשבה חדשה התעוררה בי לאחר הפעילות והלימוד?
