דף לימוד מלווה ידיעון בין האסור למותר- עבריינות פוליטית
חרבות ורמחים במחלוקת בית שמאי ובית הלל הותירו את רישומם בספרות חז”ל ובפסיקה בת זמנינו, לעיון בביקורת אודות ההתפרצות האלימה בבית המדרש ובעידונה, עיינו במקורות הבאים…
בתי המדרש של לומדי התורה עוסקים בפענוח דבריו של הקב”ה, ולפיכך רוויים במתח המתמיד של בירור האמת שאין בלתה. הש”ס מגולל בפנינו מחלוקות קשות, הרות אסון, כך היא מחלוקת רבי אליעזר וחכמים ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. אחת המחלוקות, שמלווה את לומדי התורה לדורותיהם, היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי. והנה, דווקא ביחס לשתי אסכולות אלה, עליהן נאמר כי לא נמענו לשאת נשים זה על גבי זה, מופיע אחד התיאורים האלימים ביותר:
מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל וי”ח דברים גזרו בו ביום: (משנה מסכת שבת פרק א משנה ד).
בעליית ביתו של חנייה בן גרון, תנא בן הדור הקודם לחורבן הבית, נוצלה ההזדמנות בה לבית שמאי היה רוב על מנת לגזור גזירות לשיטתם. התוספתא מעידה כי יום זה היה קשה להם לישראל כיום שנעשנה בו העגל, יום של נפילה גדולה לאחר מתן תורה ומרידה אדירה כלפי שמיא. מה היה בו ביום זה שזכה לתיאור כה חריף? בתלמוד הירושלמי מובאת המסורת הבאה:
אילו מהלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו כו’ , אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל…..תנא רבי יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים (תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א דף ג טור ג /ה”ג).
בתלמוד הירושלמי מופיע תיאור קשה של אלימות הננקטת על מנת להשליט את שיטת בית שמאי.
נקודה למחשבה:
על פי המשנה היה לבית שמאי רוב באותו היום, מדוע אם כך נזקקו לחרבות ולרמחים על מנת לקדם את דעתם? האם ניתן להסיק מכאן אודות היחסים בין בית שמאי ובית הלל? אודות האווירה השוררת בנוגע לאופני ניהול מחלוקות בירושלים בדור טרם חורבן הבית?
מסורת מעודנת יותר אודות יום זה קיימת בתלמוד הבבלי:
ואידך הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, הלל אומר: לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה? (רש”י: מפני מה בוצרין בטהרה – מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים, דקאמרת הוכשר, ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים?)
– אמר לו: אם תקניטני – גוזרני טומאה אף על המסיקה.
נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס (רש: לבית המדרש) יכנס והיוצא אל יצא.
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. (רש”י: לפי שהלל נשיא וענוותן) (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יז עמוד א )
אמנם, אף בתלמוד הבבלי מוזכר כלי הנשק בבית המדרש, אולם הפעם אין המדובר בחרב הנשלחת להרוג אלא באחת הננעצת בפתח בית המדרש. אודות ההבדל בין התלמודים כותב הרב משה פיינשטיין את הדברים הבאים:
הא דנעצו חרב בביהמ”ד, שאיתא בשבת דף י”ז ע”א במחלוקת די”ח דבר, שהקשה כתר”ה מהא דאסור ליכנס לבהמ”ד בכלי זיין (סנהדרין פ”ב ע”א). הנה נראה פשוט דלצורך גדול כדי שיתבררו ההלכות, מותר להכניס חרב לביהמ”ד.
אך תמוה מה היו יכולין לעשות בהחרב, וכי איכא חיוב מיתה על מי שאינו רוצה לומר דעתו באיזה הוראה?
…. ולכן דברי הירושלמי צריך עיון גדול.
ולשון גמרא דידן (בבלי) צריך לפרש שהנעיצת חרב היה רק להודיע חומר הדבר לברר הלכה, אף של דברי חכמים בגזירותיהן ותקנותיהן, וכל שכן דברים שהן מדאורייתא, שכל אחד צריך לידע שהוא חמור כחייבי מיתות, אך שהתורה חסה ופטרה מחיוב מיתה. ועל ידי זה נתעוררו כל החכמים שהיו שם, לעלות ולהישאר שם, עד שיעיינו כולן, ולהחליט כל אחד לפי דעתו וחכמתו. (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ)
הרב משה פיינשטיין משאיר את המסורת הארצישראלית ב”צריך עיון גדול” ופונה למסורת הבבלית. הרב פיינשטיין טוען כי נעיצת החרב לא הייתה לשם אלימות אלא מעשה סמלי שמטרתו להעיר את תשומת ליבם של חכמים לחומרתו של מעשה בירור ההלכה. זאת ועוד, בראשית דבריו שולל הרב מכל וכל את עצם השימוש בכלי נשק לבירור מחלוקת, ואפילו בעניינים שברומו של עולם כמו פסיקת ההלכה, גזירת גזירות ותיקון תקנות.
מן המפורסמות הוא כי הלכה כבית הלל, הגמרא מנמקת קביעה זו באופן הבא:
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב )
לענייננו, נוכל לחבר בין המקורות, ולראות את ההסבר “מפני שנוחין ועלובין היו..” כקריאה חד משמעית ליישוב מחלוקות והתוויית עולם ערכי בדרכי שלום, ולא חס וחלילה על ידי שימוש בחרבות ורמחים. זאת ועוד, גזירות י”ח דבר מקבעות כנראה הלכות קדומות אך המסורת ממקמת את יום גזירתן סמוך לחורבן. גזירות אלו מטרתן להעמיד חיץ בין יהודים לנוכרים בימים בהם היו גילויי איבה בין שתי קבוצות אתניות אלו.[9] מבחינה זו ניתן לקשור את אירועי הימים ההם לזמנינו אנו, מתחים עם החברה הלא-יהודית הסובבת אותנו מביאה לגילויי אלימות בקרבינו.
ערב חורבן בית השני כפו בית שמאי את דעתם בכוח הזרוע. כך גם נהגו בריוני אבא סיקרא, ממובילי מרד החורבן, שעה ששרפו את מחסני המזון בעיר ולא התירו יציאת יהודים מירושלים. כיצד מתמודדת ההנהגה היהודית בימי התנאים עם השלטת אג’נדות כאלה ואחרות בעזרת אלימות? ראשית, קביעת כללי פסיקה חד משמעיים שמטרתם, בין היתר, לקבוע מדיניות ברורה של אופני חתירה לדבר האלוקים. בימינו אנו, ישנם “כללי פסיקה” דמוקרטיים המאפשרים לקבוצות שונות בחברה לתרגם את אמונותיהם לעשייה אופרטיבית בזירה הציבורית. בנוסף, המעשה המכונן של תנורו עכנאי קובע כי “לא בשמים היא”. האמת איננה מתגלה על ידי נבואה או בת קול, מסקנה זו ממעשה תנורו של עכנאי עולה בקנה אחד עם הגדרת גבול תקופתה של הנבואה, כפי שמופיע בין היתר במקור הבא: “הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י”ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים”[10].
נקודה למחשבה:
עיינו במקורות שהובאו לעייל, כיצד לדעתכם היו מתייחסים חז”ל לאנשי תקופתנו, דוגמת יהודה עציון, המכריזים כי הם פועלים על פי קולו של האלוקים המעורר אותם לפעולה? חשבו אודות החוזקות והחולשות שעשויות להיות לפעולה המונעת מכוח צו אלוקי.
[9] יחסי ישראל והאומות לאחר החורבן, שמואל ספראי. מחניים ע”ה, תשכ”ג.
[10] סדר עולם רבה פ”ו
