רק לפני כמה ימים עמדו נבחרות ונבחרי הציבור והתחייבו למלא באמונה את תפקידם כחברות וחברי כנסת במדינת ישראל. הטקס החגיגי ובכלל המצג בתקשורת, יכול לגרום לנו להתבלבל ביחס לתפקיד המרכזי של נבחר ציבור – עבודה שחורה ויום יומית, כדי לייצר במציאות שינוי לטובת האזרחים.
רגע אחרי סמיכתו של אהרון, מינויו ככהן גדול וחגיגת חנוכת המשכן, אין עוד זמן לטקסים וקבלות פנים – “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'”. העבודה מתחילה רגע אחרי החגיגות, וזו עבודה שגרתית וזהה בכל יום, עבודת קורבנות שמטרתה לכפר על הציבור, לשרת את הציבור ולאפשר לו מציאות קדושה יותר וטובה יותר.
נשיאה השלישי של ארה”ב תומס ג’פרסון אמר פעם: “אני מאמין גדול במזל, ואני רואה שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר ממנו”.
גם במשכן (ההסטורי) וגם במשכן הכנסת העיקר הוא לא הטקס. העיקר הוא לא המינוי או הכותרת. העיקר הוא העבודה הקשה בשירות הציבור.
וגם אנחנו יכולות ויכולים להזכיר לעצמנו: “אדם – לעמל יולד”.
שנתברך, ושנצליח.
