רבים התרגשו השבוע למראה נאומה של חברת הכנסת החירשת הראשונה במדינת ישראל, התרגשו מתקרת הזכוכית שהתנפצה, התרגשו מהמעמד, התרגשו מהדברים שהיא סימנה לנו. מעולם לא הייתה דממה כזו בבית הנבחרים, דממה מבחירה. עומדת נואמת שלא יכולה לשמוע קריאות ביניים ואומרת את דבריה, וכולנו הקשבנו.
זה לא פחות מפלא שמשה רבנו, האיש שהעיד על עצמו שאינו “איש דברים” עומד רגע הכניסה לארץ ונואם את אחד הנאומים המשמעותיים שיישארו לעם ישראל, נאום חשוב כל כך עד שהוא יקבל ספר משל עצמו, נאום בו כולנו עומדים ומקשיבים לאותו מנהיג שחשבנו עליו כעל “כבד פה וכבד לשון”.
אבל משה מזכיר לנו את הדבר הבסיסי ביותר אותו מבקשת התורה ללמד אותנו – להתרכז בדברים ולא במי אומר אותם, לא להתמקד כל הזמן בצורה ולתת מקום משמעותי למהות, לזכור את הדברים שאמר גם הרמב”ם בפתיחת פירושו למסכת אבות: “שמע האמת ממי שאמרה”
וברדיפה הבלתי נגמרת אחר האמת לפעמים הפתרון הוא לא לדבר כל הזמן, מדי פעם הפתרון הוא פשוט בשקט – ביכולת שלנו להקשיב, ולהסתכל בעיניים.
