רק לפני כמה ימים ציינו את יום כ”ט בנובמבר, היום בו אומות העולם הכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו, ליישות ריבונית כמו כל העמים. ומאז ועד היום מדינת ישראל מובילה בעשרות תחומים ומצליחה להוות כוח משמעותי בין העמים ויעידו על כך הפיתוחים, ההמצאות והזוכים והזוכות הישראליים בשלל נושאים ותחומי עיסוק.
וההצלחה הזו של המדינה יכולה לגרום לנו לשכוח עובדה קטנה אך חשובה מאוד – ביחס למדינות אחרות, אנחנו עדיין ילדים קטנים.
“יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה… וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. שני פסוקים בפרשה שמזכירים לנו שאצל העם היהודי דברים לוקחים זמן. יעקב, אבי האומה הישראלית מדגיש לנו את העובדה שאנחנו צריכים את הקשר עם העמים האחרים, אנחנו צריכים להגיע אליהם, ללמוד מהם ולאפשר להם להכיר אותנו אבל אצלנו זה לוקח טיפה יותר זמן. במשפחה שלנו יצטרכו להיות מחלוקות, מריבות ודיונים קשים עד שנצליח להגיע אל המנוחה ואל הנחלה במדינה שהיא רק שלנו.
ועכשיו, כשאנחנו כבר כאן חוזרת ועולה השאלה איך אנחנו ממשיכים. כשיש לנו מדינה, ריבונות ולאט לאט עם ישראל גם חוזר לארצו האתגר של החיים המשותפים תופס מקום משמעותי יותר. אנחנו הילדים של יעקב והדרך הזו לוקחת לנו זמן, כי אנחנו עדיין ילדים ?
אנחנו לא כמו כולם, וזה לוקח לנו קצת זמן…
