כדי שזיכרון העבר לא יתפוגג, עליו לעבור מעולם המחשבה אל מרחב המעשה המוחשי

לפני כל משלחת שאני מוביל למסע בפולין, אני שואל את עצמי איך אפשר להפוך את הזיכרונות והתחושות למשהו משמעותי יותר. מה אני יכול לעשות כדי שהמסע ישאיר חותם, והזיכרונות ממנו לא יפרחו באוויר וייעלמו ברגע שננחת חזרה בישראל. אחת האפשרויות היא "לתרגם" את הזיכרון למשהו מעשי. כך למשל, כאשר אנחנו מגיעים לבתי קברות בפולין או למחנות השמדה, אני מבקש מהתלמידים להרים אבן, לבחור מצבה או נקודה מסוימת במחנה ולהניח שם את האבן, כפי שנהוג. אני מבקש מהם שיצלמו את המצבה וישלחו את התמונה למישהו, עם הסבר למה בחרו דווקא את המצבה הזאת. 

כלי נוסף שאני משתמש בו הוא הכתיבה. בני הנוער ברובם לא מורגלים לכתוב, ודאי שלא לכתוב לעצמם תחושות ומחשבות. ההכוונה ונתינת הזמן והמקום לכתוב בכל יום במסע, יוצרות בעבורם מרחב שבו הכתיבה מנורמלת ומזמינה. הכתיבה מעבירה את המחשבות והתחושות למרחב מוחשי. המחשבה והרגש עוברים אל הדף, כך הזיכרון נוכח יותר.

הדרך של העברת הזיכרון מהמחשבה אל מרחב המעשה אינה חדשה. צום עשרה בטבת הוא אחת הדוגמאות לכך. הצום תוקן זכר לתחילת המצור על ירושלים, שהוביל בהמשך לחורבן הבית. תקנת הצום יוצרת מצב שבו הזיכרון לא נשאר בגדר מחשבה בלבד, אלא מועבר לעולם המעשי שבו אנו נדרשים לעשות מעשה ולצום. בימינו, הרבנות הראשית לישראל צירפה לתאריך הזה את זיכרון השואה וקבעה אותו להיות יום הקדיש הכללי. קביעת הקדיש היא מעשה נוסף שבא להנכיח את הזיכרון, ובכך להמשיך את הרעיון של תרגום הזיכרון לעולם המעשים. 

הקדיש ביהדות אינו נתפס כדיבור בלבד, אלא הוא טקס שלם שמחייב מניין, תוכן מוגדר ומחויבות של האדם. היהדות היא דת של מעשים, שמאמינה שהביטוי הגדול של הדברים נמצא במעשים. למחשבה ולדיבור יש תפקיד ויש חשיבות, אולם המעשה הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר. צום ואמירת קדיש, שניהם דורשים מהאדם לעשות מעשה ביחס לזיכרון ולקיים את "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". 

המעשה כביטוי של הזיכרון מסייע גם לחבר אותו להווה שלנו. כך הזיכרון הופך מאירוע שקרה בעבר הרחוק למשהו אחר, למשהו שנמצא כאן ועכשיו באופן שיכול להשפיע עלינו. כשאנו צמים או אומרים קדיש, אנחנו מצליחים להתחבר לכוח של שרשרת הדורות. הזיכרון הופך להיות חלק מאיתנו, חלק מהזהות שלנו. 

מעבר לתוכן של זיכרון יום הטלתו של המצור על ירושלים וזיכרון השואה, צום העשירי גם "מדבר" אלינו דרך הצורה שלו. הצורה שהיא עשיית מעשה, והדגשת חשיבותו בעולמנו. העשירי בטבת מזכיר לנו את חשיבות עשייתם של המעשים בעולם, שינוי ותיקון הדברים על ידי מעשים ולא רק בדיבורים ומחשבות. אחרי שנצום ביום הזה ונאמר קדיש, נמשיך את העשייה גם הלאה בחיי היומיום שלנו. כשאנחנו צמים בעשרה בטבת אנחנו מתחברים לכאב החורבן כדי שבי"א בטבת נוכל להמשיך בבנייה ובצמיחה. 

הכותב הוא מנחה פדגוגי בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה, מדריך מסעות לפולין