58 שנים לאחר השחרור, ירושלים הפכה לסלע מחלוקת ויום חגה מצוין רק כמעט בקרב הציבור הדתי לאומי. קול האזעקות בירושלים, אז ועכשיו, מזכיר לנו שבזמן שאנחנו עסוקים במריבות, אויבנו עושים את הנוראים שמעשי האדם
אומרים שירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ובמובנים רבים גם תמונת עתיד של מדינת ישראל כולה. מבט על אתגריה של ירושלים יכול להכין אותנו לקראת הדברים איתם תתמודד מדינת ישראל בעשורים הקרובים. האם מה שיש לפנינו זו מציאות דמוגרפית בלתי אפשרית, מצב סוציואקונומי הולך ויורד, קשיי תחבורה וניסיונות כושלים ונשנים לחיות יחד האחד לצד השני? האם יש לנו בכלל אלטרנטיבה אחרת?
לא רק סיסמא אלא תוכנית עבודה
בשנת 1967, 19 שנים אחרי הניסיון הראשון, הצליח צה”ל לשחרר את ירושלים ואת העיר העתיקה. כשהתבקש לענות על השאלה למה עכשיו הצלחנו במה שנכשלנו בו בהקמת המדינה, ענה הרב משה צבי נריה את התשובה הבאה: “לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז… ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת… ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד – שער האריות, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד – צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול – המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים”.
תנאי הכרחי לניצחון
אנחנו נוטים לזלזל בביטויים כמו “רוח קרב” או “מוסר יהודי”, אבל מאורעות שמחת תורה תשפ”ד והמלחמה שפרצה בעקבותיהן הוכיחו לנו שהביטוי “יחד ננצח”, לדוגמה, הוא לא רק שלט חוצות אלא טקטיקה ותכנית עבודה. זהו בדיוק אותו פירוד שניסה יחיא סינוואר לזהות כדי לתקוף כשאנחנו הכי חלשים והכי מסוכסכים. אך זוהי בדיוק אותה אחדות שאפשרה לחברה הישראלית לצאת בכל הכוח אל מול אויב בשבע חזיתות.
אחדות אינה רק ערך מוסרי אלא תנאי הכרחי לניצחון. היא אינה מותרות, אלא אסטרטגיה. היא אינה סיסמה, אלא תכנית פעולה. זאת הדרך היחידה שלנו לצלוח את האתגרים הרבים שעוד נכונו לנו בשנים הקרובות.
בתחילת המלחמה היוזמות ורוח ההתנדבות שטפו את ישראל באור יקרות. חסידי סאטמר בישלו ארוחות חמות לחיילים, אחים לנשק הפכו את המטה שלהם לחמ”ל תרומות, אזרחים תרמו בשלל דרכים ככל יכולתם ואף מעבר לכך. אבל הזמן עובר, ואנחנו שוכחים מהר. התארכות המלחמה, הפוליטיקה, התקשורת הרעילה, האינטרסים והמחלוקות שהיו כאן תמיד, הכל שוב צף על פני השטח ומחליש את החברה הישראלית למרות שאנחנו עדיין זקוקים לרוח גדולה, לאורך נשימה ולחוסן חברתי.
בשנים האחרונות יום ירושלים הפך גם הוא למוקד למחלוקות, ומעיר “שעושה כל ישראל חברים”, היא הפכה לעוד סלע מחלוקת ולחג שכמעט רק המגזר הדתי לאומי חוגג ומציין, במקום שכל ישראל יחגגו יחד את הנס הגדול. קול האזעקות בירושלים בזמן ריקוד הדגלים לפני ארבע שנים עוד מהדהד ומזכיר לנו שבזמן שאנחנו עסוקים במריבות, האויבים שלנו מסמנים את ירושלים כיעד, תולים את תמונתה בכל בית בחאן יונס ובשם “טופאן אל אקצא” מוכנים לעשות את הנוראים שבמעשי אדם.
יום ירושלים הוא הזדמנות חינוכית להזכיר לעצמנו ולנוער של “דור הניצחון” את הרוח שהביאה את ההישגים של מלחמת ששת הימים, את האחדות שאפשרה להתחבר בחזרה למרחבי ארצנו ולארץ האבות, ואת אותה “תכנית קרב” יהודית שמאז ומעולם האמינה במחנה שהולך יחד, כל השבטים כולם. “יחד ננצח” זאת לא רק סיסמה, אלא יעד שאנחנו צריכים לשאו אליו יום יום. האחדות היא היסוד האיתן שעליו נוכל לבנות עתיד בטוח ומשגשג לכולנו.
הכותב הוא חבר צוות ועורך תוכן בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה
