מאמר מתוך ידיעון חירות ואזרחות- “כל האזרח בישראל”

יציאת מצרים היא אחד האתוסים החזקים ביותר שידע העם היהודי, אתוס השזור לאורך טקסי הקודש של העם היהודי ופועם כדופק החי של ההיסטוריה היהודית. את גודל המהפכה היטיב לתאר הרב יונתן סאקס, מי שכיהן עד לא מכבר כרבה הראשי של אנגליה:

“אין ספק שדת ישראל הקדומה הייתה אחת התמורות המדהימות ביותר שהתחוללו בדמיון המוסרי של האנושות, ויותר מכול ביציאת מצרים עצמה. בעת העתיקה עמדו תמיד האלים לצד הכוח הממוסד. הם ערבו לשלטונם של מלכים, קיסרים ונסיכים – רעיון שקם לתחייה באירופה של ימי הביניים בדמות הדוקטרינה של “זכותם האלוהית של מלכים”. השליטים שלטו מפני שהיו אלים, או בני אלים, או מתווכים מרכזיים בין האלים לבני האדם. הם משלו עלי אדמות מאותה סיבה שהשמש משלה בשמים: בארץ ובשמים שרר סדר, שעל פיו החזק שלט בחלש והכוח הבטיח את קיום הסדר. האפשרות שא-לוהים, בורא שמים וארץ, עשוי להתערב במהלך ההיסטוריה כדי לשחרר עבדים לא עלתה כלל על הדעת. כך נולד הפרדוקס שסיפק מאז ואילך השראה לגברים ולנשים לנתק את שלשלאות הדיכוי: הכוח האמיתי ניכר דווקא בדאגה לחסרי הכוח, הגדולה נמדדת על פי יכולתה לשמוע את זעקתם של אלה שאינם נשמעים בדרך כלל – החלשים, הפגיעים, “האלמנה, היתום והגר” – והחירות ראויה לשמה רק אם פירושה חירות לכול”
(הרב יונתן סאקס, הקריאה הראשונה אל החירות, פורסם במוסף ‘שבת’, ‘מקור ראשון’, י’ד בניסן תשע”ב)

זיכרון יציאת מצרים איננו מופיע במקרא רק בהקשר לאירוע היסטורי אותו יש לציין, אלא בעיקר כהנמקה לשורה ארוכה של ציוויים. אלה מתחלקים לשלושה סוגים: תביעה תיאולוגית שעיקרה מלחמה באלילות ובמעשי הכשפים, ציווי הלכתי הקשור לפקרטיקות חגי ישראל והציווי החברתי. שלושת אלה עומדים בניגוד לתרבות המצרית שהייתה בנויה על שיעבוד קרקעות ושיעבוד האדם. ואכן, החברה המצרית הייתה מחולקת לשתי שכבות שתהום פעורה ביניהן – מעמד הפקידים ומשפחותיהם ומעמד העובדים (איכרים, עבדים, זרים שהינם אזרחים ממדרגה שנייה ועוד).
הרפורמה שהנהיג יוסף (בראשית מ”ז) תומכת במציאות כלכלית-חברתית העולה ממצאים מצריים קדומים: שכבת האיכרים משועבדת הייתה למלך, שהחזיק בקרקעות המדינה כולה, למעט אדמות הכוהנים. יציאת מצרים מציינת אם כך מהפכה תיאולוגית בתולדות האומה הישראלית, אך לא פחות מכך, גם מהפיכה חברתית אוניברסלית. שתי מהפכות אלה אחוזות האחת בחברתה כפי שניתן לראות בברית סיני.

היעד המידי של יוצאי מצרים היה כריתת הברית עם אלוהי ישראל אשר שחררם מעבדות. לדברי הרב יונתן סאקס ברית סיני מהפכנית אף היא ביחס לבריתות שנכרתו ברחבי המזרח הקדום:

“אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ…” (שמות י”ט ד-ו)

במילים אלה מזמין הקב”ה את העם לבוא אתו בברית. חוזה שאחד הצדדים המחויב אליו הוא האלוהים איננו מוכר בעולם העתיק, כמו גם בעולם המודרני. זאת ועוד, ברית שאיננה נחתמת בין מנהיגים אלא בין מנהיג לעם, שכל אחד ואחד מבניו הופך על ידי הסכמתו לשווה ערך בעל זכויות, איננה קיימת בשלל החוזים העתיקים הקיימים בידינו. היסוד השלישי הגלום בפסוקים אלה הוא עצם ההזמנה לבוא בברית, הזמנה הקודמת למסירת תנאיה. הזמנה מוקדמת זו מעצימה את תקפות הברית בה בעל הסמכות ממתין להסכמת נתיניו שאינם אלא אנשים החופשיים להיענות להזמנה או לסרב לה. ברית סיני היא נקודת מפנה שכן:
“עד אז (ורק לעיתים נדירות לאחר מכן) מעולם לא רומם כבודו של האדם במידה כזו, כאזרח שווה וחופשי תחת ריבונות אלוהית”
(יונתן סאקס, לכבוד השוני, עמ’ 115).

כמה מאות שנים לאחר יציאת מצרים נוסדה באתונה חברה המורכבת מאזרחים חופשיים, הדמוקרטיה האתונאית. זו באה לידי ביטוי במוסד האסיפה בה השתתפו כלל אזרחי הפוליס, בה חוקקו חוקים והתקיימו הצבעות קולקטיביות. שיטה זו הולידה את הדמוקרטיה הישירה, המתבססת על שוויון מהותי בין האזרחים ועל עקרון הכרעת הרוב. בדמוקרטיה מסוג זה כל אזרח יכול להיות להציע, לדון ולקבל החלטות בזירה הפוליטית. אלא שהדמוקרטיה האתונאית לא רק העניקה שוויון אלא אף הדירה חלקים גדולים של תושבי העיר. נשים, עבדים וזרים שהשתקעו בעיר לא היו בעלי זכויות אזרחיות שכללו אף את הזכות להחזיק בנכסי דלא ניידי. בסופו של יום, אם כך, הדמוקרטיה האתונאית התייחסה למיעוט מבין תושביה הרבים של הפוליס הקדומה כבעלי חירות.