מאמר מתוך ידיעון ראש השנה- “בת שבעים פוקחת עין”, זהותה היהודית של מדינת ישראל
על פי שני חוקי היסוד: “כבוד האדם וחירותו” ו”חופש העיסוק” מאופיינת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. קולמוסים רבים נשתברו על המתח/ההשלמה/הסתירה שבין שתי ההגדרות. אבקש להתמקד בשורות הבאות בזהותה ה”יהודית” של המדינה.
כידוע, שני מרחבי הגדרה מקיימים את המונח “יהודית”: האחת מנקודת מבטו של הלאום, והשנייה מנקודת מבטה של הדת. נדמה, שבשנים האחרונות שני מרחבי ההגדרה נעים בכיוונים שונים – ושמא נאמר מנוגדים ביחס “ליהודיותה” של מדינת ישראל.
אתחיל מנקודת המבט הלאומית. מבלי להיכנס לפרטים, ניתן לומר באופן כללי, כי חוקרי הלאומיות חלוקים בשאלת מקורותיה. יש הטוענים, כי הלאומיות היא אזרחית-פוליטית. לידתה התרחשה במהפכות הלאומיות של המאה ה- 19, והיא תוצר של תהליכי קידמה, נאורות והתפתחות זכויות האדם באירופה. אליבא דגישה זו, המדינה קודמת לזהות הלאומית, ובמידה רבה אף יוצרת אותה. מאידך, יש הרואים בלאומיות התפתחות אתנו-תרבותית, אשר שורשיה נעוצים בתקופות היסטוריות מוקדמות, שורשים ההולכים ומתפתחים במרוצת השנים. הזהות הלאומית, על פי חוקרים אלו, קודמת למדינה, והיא זו שתורמת לעיצובה ולגיבושה כיחידה פוליטית. למחלוקת אקדמית-מחקרית זו השלכות מעשיות חשובות על הפוליטיקה במערכת הבינלאומית, והתמודדותה של אירופה עם שאלת המהגרים תוכיח.
נראה, כי על פי נקודת המבט הלאומית, הופכת מדינת ישראל בשנים האחרונות ממדינת לאום “יהודית” למדינת לאום “ישראלית”, או אם נרצה, משמעותה הולכת ומשתנה מלאומיות אתנו-תרבותית למשמעות אזרחית-פוליטית, וזאת בשל האתגרים השונים: פוליטיים, משפטיים, חברתיים ותרבותיים, המונחים לפתחה.
אם בחזון הציוני (באופן כללי, על אגפיו האידיאולוגיים השונים) רעיון יהודיותה של מדינת ישראל נשען על בסיס אתנו-לאומי, הרי שהיום עומדת “יהודיות” זו, בעיקר – אך לא רק – מול אתגר המיעוטים שחיים בקרבה. מחד, מחויבת המדינה – חוקית ומוסרית – לשמירה על ערכי זכויות האדם של אזרחיה הלא יהודיים. מאידך, אותו מיעוט מטשטש – במתכוון או שלא במתכוון – את זהותה ה”יהודית”. שהרי חלקים מהם, כנאמנים לערכיה הציוניים, משרתים בצה”ל ובשירות האזרחי, משתלבים בחברה ומבקשים לראות עצמם, בצדק, שותפים לזהות הקולקטיבית (כדוגמת הדרוזים והצ’רקסים, ואף רבים מחבר העמים, אשר אינם יהודים, על פי ההלכה). ויש גם כאלו המבקשים למסמס את זהותה של המדינה כיהודית, על מנת להופכה למדינה נעדרת זהות ייחודית, או בלשוננו: מדינת כלל-אזרחיה (ערבים). כך או כך, שתי הקבוצות משני הצדדים, מהוות אתגר וזוקקות התמודדות.
טלו לדוגמה את הניסיון לחוקק את חוק יסוד “מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי”. איני נכנס למחלוקת על ניסוחי החוק ועל ההצעות השונות שהועלו במהלך השנים האחרונות. העובדה כי דווקא בתקופה זו בה מבקשת הכנסת לחוקק חוק שכזה, מהווה שיקוף להלך הרוח החברתי, לפיו לאומיותה “היהודית” מתמסמסת, ויש מי שמבקשים לייצר את הבלמים החוקתיים כדי לעצור את המשך התהליך. הנה כי כן, הזהות הלאומית-היהודית עוברת “מתיחת פנים” אזרחית-פוליטית משמעותית, ועוטה על עצמה את הזהות ה”ישראלית”. זהות קולקטיבית חלופית הרואה את המיעוטים כחלק אינהרנטי מהנוף החברתי, והצד האתנו-תרבותי הולך ומיטשטש.
מצד שני, אפיון זהותה של המדינה כ”יהודית” על בסיס דתי-תרבותי, עובר אף הוא תמורה מעניינת, לכיוון הנגדי, השמרני יותר. אי אפשר שלא לראות את פריחתם של בתי מדרש ומוסדות לימודיים ואקדמיים, המבקשים להנגיש את תלמידיהם למקורות היהודיים. ארגונים רבים עוסקים ב”התחדשות יהודית”, ואירועי תרבות יהודית (מסורתית ודתית) הפכו להיות עניין שבשגרה, וחלק מתוך הנוף החברתי. העיסוק האקדמי והמחקרי בזיקה שבין מדעי הרוח למסורת היהודית גם הוא מאפיין בולט. מקצוע “תרבות ישראל” הופך להיות מקצוע מחייב במערכת החינוך הממלכתית.
מילה אחת, שני מרחבי הגדרה הפוכים:
האחד, מחזק את הממד האזרחי-פוליטי (שיש בו זיקה להיבטים אוניברסאליים)
והשני, המחזק את הממד האתנו-תרבותי (שמרני ופרטיקולרי).
סתירה? מתח? אתגר!
ד”ר דודי פויכטונגר- עומד בראש החוג לאזרחות במכללת הרצוג. הקובץ ‘מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית –ישראלית’, אותו ערך בשיתוף עם פרופ’ דן אבנון, יצא לאחרונה בהוצאת מאגנס.
