מאמר מתוך ידיעון סדר שיהיה פה! לחג הפסח
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו מזכירים את יציאת מצרים ואילו הלילה הזה, אנו מספרים ביציאת מצרים.
קיימת מחלוקת סביב השאלה האם סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הינו חלק ממצוות זכרון יציאת מצרים המובאת במשנה (ברכות י”ב): “מזכירין יציאת מצרים בלילות” או שהוא נוסף לו ועומד בפני עצמו. לא ניכנס לעומק המחלוקת, אך יפים דבריו של המנחת חינוך שכתב באחד מתירוציו שיש הבדל בין סיפור לזכירה – זכירה היא בין האדם לעצמו, ואילו סיפור הוא דווקא לאחר. ואכן, אם מסתכלים על המצווה לא כאל זכרון יציאת מצרים אלא כסיפור יציאת מצרים, ניתן לראות את ההגדה באופן אחר: היא אינה באה לספר את סיפור יציאת מצרים, אלא היא באה בין השאר לספר אותנו מספרים אותו. ההגדה הופכת להיות טקסט ארס-פואטי משונה ויפה שעוסקת בנו וכיצד אנו מספרים את הסיפור הזה הלאה. מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ושאר המסובין בבני ברק ואנו באים ומספרים אותם מספרים את הסיפור.
באופן דומה, טקסט הליבה של ההגדה לא נלקח מספר שמות כפי שהיינו מצפים, אלא מפרשת הביכורים שבספר דברים. אנו מספרים את סיפורו של השב לאדמתו, שגידל פירות ובא להניחם לפני הכהן ובמקום לומר לו – הנה שפע שנתן לי הקב”ה, הוא אומר לכהן – שמע סיפור. ארמי אובד אבי וירד מצרימה וכו’ עד הרגע הזה שבו אני עומד לפניך. כלומר, אנחנו חלק מסיפור. סיפור גדול שהתחיל לפנינו ואנו ממשיכים אותו כדי שימשיך גם אחרינו.
אנו נשב בליל הסדר, נתחיל בגנות – מעט תפוחי אדמה או סלרי ודגימות יבשות בצלחת מרכזית, נטיף יין לצלחתנו ונעבור את כל הסיפור הזה עד שנגיע לשבח ונוכל לומר יחד את ההלל. נאמר כך – אתם שומעים ילדים שלנו? אנחנו חלק מסיפור. וכדי שהסיפור הזה יימשך אנחנו חורטים זאת ביין ובמצות ואתם תזכרו את זה דרך החוויות ותמשיכו לספר את הסיפור הזה הלאה.
בימים אלה הסיפור שלנו מסופר שוב ושוב באמצעים שונים. הוא מסופר בכאב ומסופר באהבה, הוא מסופר דרך אמצעים ויזואליים מרשימים ומסופר ביד שמושטת ופוגשת (ואבוי, לפעמים לא) יד אחות. על מנת שנבין כיצד להגיע יחד אל ההלל אין לנו ברירה אלא להתחיל יחד ולהתבוסס מעט בגנות. לבחון זה את מרורו של זה ולשמוע כיצד כל אחד מספר את הסיפור שלו. להכיר את הזהות של הארמי המשותף ואז את זה הנפרד ולהבין שלא נוכל להגיע אל החירות מבלי לקחת אחריות על הסיפור.
ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים וכולנו יודעים את התורה ובכלל יודעים את כל התשובות הנכונות, עדיין מצווה עלינו לשבת ולספר ביציאת מצרים. לספר גלות כדי לספר את הגאולה. להכיר בגנות כדי להגיע לשבח. זו המצווה שלנו בליל הסדר וזו החובה הלאומית שלנו. כדי שגם לילדים שלנו יהיה מה לספר.
מוריה תעסן מיכאלי היא אברכית בכולל דעה מבית מדרשת לינדנבאום
צילום תמונה: ברוך גרינברג
