חג הפסח הנוכחי הוליד עוני מסוג חדש, שאיננו רעב למצות או צמא ליין, אלא הבדידות ולצידה החרדה מפני הבאות. האם נוכל להזמין “עניים” מסוגים חדשים אלה להסב אתנו בליל התקדש החג? כפי הנראה שלא. אלא שבדומה לכל דור ודור, גם אנחנו נתבעים לגייס את מיטב היצירתיות שבידינו, ההלכתית אך גם החברתית, על מנת לאפשר להם לחגוג את הפסח כראוי.

ריקוד הטנגו בין החידושים הטכנולוגיים ובין ההלכה קפץ השנה מדרגה. חוסר הרצון להתבודד בבתים בערב ליל הסדר הוליד פולמוס גדול סביב האפשרות לקיים הסבה משותפת באמצעות מפגש זום מקוון. קו פרשת המים בין המתירים והאוסרים נוגע לסוגיה ההלכתית היבשה – חשמל בחג, אך גם להיבטים רחבים יותר הקשורים לנפש האדם והתמודדותו בשעת משבר, למפגש בין פסיקה הלכתית ועדתיות, לגמישותה או נוקשותה של ההלכה, ועוד כהנה ואחרים. אין זו הפעם הראשונה שהחידוש הטכנולוגי פוגש את הלכות חג הפסח ואין זו הפעם הראשונה שמגוון שיקולים משמש במגרשם של הפוסקים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא החלפת מצות היד על ידי מצות המכונה: במחצית המאה התשע-עשרה חיבר אופה יהודי מוינה שני גלגלי מתכת המרדדים את הבצק לכדי מרובעים דקים ובכך הביא לעולם את המכונה לאפיית מצות. החידוש התפשט אמנם במהירות רבה בקהילות גליציה, אך לצד זאת עורר הדים קשים מצד פוסקים שתבעו לאסור את השימוש במכונה – ואף לא היססו להכריז על תוצריה כעל חמץ גמור. גם כאן, נמצא מנעד רחב של שיקולים הקיימים בשיח ההלכתי. אחד הנימוקים המרתקים לא קשור לחובת הכנת המצה על ידי בר דעת או לחשש מפני פירורי העיסה הנשארים דבוקים לגלגלי המכונה, אלא למצבם של עניי פולין שעבודתם במאפיות בערב החג שימשה משענת משמעותית בהכנסתם, בוודאי לקראת ההוצאות הגדולות הכרוכות בחג. סיבה זו מופיעה, בין היתר, בקונטרס ‘מודעה לבית ישראל’ שהוציא הרב שלמה קלוגר – ממנהיגיה הבולטים של יהדות גליציה במאה התשע-עשרה: “והנה טעם האיסור בזה נראה כי הראשון שבראשה אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל עניים אשר עיניהם נשואות על זה, כי מן העזר שהם עוזרים במצות יש להם סעד גדול להוצאות הפסח המרובים לבני עמנו…”.

הקשר בין חג הפסח ובין חובת הסיוע לעניים אמיץ, אולי אף בצורה עוצמתית יותר מאשר בכל החגים אחרים. מקורה הקדום ביותר של מצוות קמחא דפיסחא מופיע בירושלמי בבא בתרא (א’ ד’) אגב השאלה מהו משך הזמן ההופך עובר אורח לדייר קבוע בעיר:
“כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חדש קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד…א”ר יוסי בי ר’ בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן”
רבי יוסי, בן הדור החמישי לאמוראי ישראל, מעיד על חובת הקהילה לוודא כי לכל אחד מאנשי העיר די חיטים לאפיית מצות.
היבט נוסף, קדום אף הוא, קשור לפתיחת דלתות הבית בפני מי שאין בידיהם לרכוש מוצרי מזון לחג. הקריאה לעניים להצטרף לשולחן החג, נאמרת מיד עם תחילתו של ליל הסדר:
“הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח”. את המצה, שאיננה אלא זכר ללחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, אנחנו מצווים לחלוק עם נזקקי הקהילה. נוסח הדברים נשען על מנהגו של רב הונא, אמורא בבלי בן הדור השני, לפתוח את לבבו בשעה שהיה כורך את הפת ולאמר: ” כל מאן דצריך – ליתי וליכול”
(בבלי תענית כ עמוד ב).

איך מגדירים מהי נזקקות בערב ליל הסדר? האם מדובר רק בצורך כלכלי, או אף בצרכים מסוגים נוספים? -המשפט הפותח את ההגדה נשען על שתי צלעות – “כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח“,
לכפילות הקיימת בהזמנה נדרש רבי דוד אבודרהם, פרשן תפילות בן המאה הארבע-עשרה:
“ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול, כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. כל דצריך ייתי ויפסח פירוש שאפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצה של מצוה ולא צרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות לכך אומר כל דצריך ייתי ויפסח, כלומר יבא ויעשה סדר הפסח ואחר כך ידבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים”.
האבודרהם מבחין בין אדם שאין לו כלל מה לאכול, לבין מי שאיננו רעב ללחם, אולם אין על שולחנו את מצרכיו המיוחדים של החג, החרוסת, המרור והיין.
הסבר אחר מופיע בספר ‘בית יוסף להבה’:
“כי יש ב’ מיני עניות, יש עני שיחסור לו כל ולא יהיה לו אפילו לחם אלא מה שנותנים לו, וזה אין לו ביוש אם אומרים לו שייתי ויכול, ויש עני שאין לו כדי צרכו אבל יש לו מעט משלו, וזה מביישין אם אומרים לו שייתי ויכול. אלא נוכל לומר לו ברמיזה כמו שמונין חבורה ביחד על הפסח, אלמא מצוה לאכול בפסח בחבורה, על כן אומרים ב’ לשונות, כל דכפין הוא העני אשר אין לו בושה אומרים לו ייתי ויכול, וכל דצריך הוא העני אשר יש לו בושת אמר ייתי ויפסח”.
כאן ההבדל בין העניים איננו רק כמותי אלא אף איכותי, בין העני שאיננו מתבייש להסב על שולחנם של אחרים, לעני החש חוסר נעימות לפשוט את ידו – ובכל הקשור אליו, יש להזמינו ‘בלשון רמיזה’ כפי שהיו נמנים על קרבן הפסח – “כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח”.

לכאורה, מדינת הרווחה פתרה את הצורך לדאוג לעניים מן הסוג הראשון: בישראל 2020 איש איננו אמור להגיע למצב של רעב לפת לחם. מנגנונים שונים, דוגמת דמי אבטלה או השלמת הכנסה משמשים ‘רצועת ביטחון’ כלכלית, ולצד אלה זכויות אחרות – דוגמת הזכות לקבלת טיפול רפואי, דמי הביטוח הלאומי או הדיור הציבורי, המבטיחות לספק את רף המינימום לקיומם של חיים חומריים ראויים. זאת ועוד, ארגוני מגזר שלישי מסוגים שונים מרחיבים את הסל שמעניקה המדינה ומשלימים חסרים מסוגים מגוונים. ועדיין, ישנם העניים מהסוג השני. אלה המתביישים לבקש סיוע או אלה שהמחסור שלהם איננו היין או החרוסת, המפה הלבנה או אגרטל הפרחים. בפסח תש”ף, שייזכר לעד כימי מגפת הקורונה, ישנם עניים מסוג אחר. מדובר ביושבים בביתם המוגן בבדידות, במחסרי העבודה החדשים, במי שארבע קירותיהם הפכו לכלא עבורם, באלה ששבירת שגרת יומם מאמללת אותם עד כאב, בבני גיל הזהב המסומנים כאוכלוסייה בסיכון ולכן לא יוכלו להנות בחג הזה ממשפחה לתפארת שהקימו, ועוד רבים אחרים. האם נוכל להזמין “עניים” מסוגים אלה להסב אתנו בליל התקדש החג? כפי הנראה שלא. אלא שבדומה לכל דור ודור, גם אנחנו נתבעים לגייס את מיטב היצירתיות שבידינו, ההלכתית אך גם החברתית, על מנת להקל על עניים שכאלה.
יפים דברי הנחמה של בעל האבודרהם לחג החירות המתרחש בצילה הכבד הקורונה:
“השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה (יא, א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל”.