שלטי חוצות, ראיונות מתוקשרים היטב, ג’ינגלים, קריקטורות… אלו ואחרים מלווים כל מערכת בחירות, כמו גם את המערכת הנוכחית. מה מוכרים לנו בעזרת אמצעים אלה? האם ההתמקדות היא בתככים, באנשים, בתקציב הקמפיין, או שמא ישנה חתירה לבירור המצע אותו יובילו הנבחרים עת תורכב הכנסת הבאה? האומנם התמקדות באייטמים רכילותיים איננה הכרחית לקמפיין הבחירות? כיצד כל זה קשור להגדרות שונות של הדמוקרטיה, ומה יש לארון הספרים היהודי לומר בהקשר זה?

הערה: החומרים המובאים כאן מתייחסים ברובם לתעמולת בחירות 2013, מכיוון שנוח יותר, בימים של מערכת בחירות אקטיבית, לנהל את הדיון בפרספקטיבה מסוימת.

“..זה מה שתשמעו מהפוליטיקאים שלנו, אבל אם אתם רוצים למה הם מתכוונים באמת…”
אלו המילים בהן בחר ערוץ 10 לסיים את הקדימון שלו לשידורי יום הבחירות 2013.
(לצפייה בסרטון לחצו כאן)

האם סרטון זה יוצר אווירת חשדנות כלפי המועמדים לכנסת, או משקף את הלך הרוחות הקיים ממילא?
האם בקרבינו, ציבור הבוחרים, קיימת בכלל ציפייה שהפוליטיקאים יוציאו לפועל את הבטחותיהם שניתנו טרם הבחירות?

“אז למה לי פוליטיקה עכשיו?”

סיקור מערכת הבחירות שם דגש רב על המתמודדים ומתמקד פחות במדיניות אותה הם מציעים לציבור. ‘נושאי קמפיין’ ולא ‘נושאים מהותיים’ על פי הגדרתו של גבי וינמן[1]. אנו מרבים לבקר את העיסוק ב ‘נושאי קמפיין’, הנראה לנו לא ענייני – האומנם כן?

בשלושה בנובמבר 1774, נושא אדמונד ברק נאום בפני בוחרי בריסטול, אותם ייצג במשך כשלושים שנה בפרלמנט האנגלי. ברק התחייב לבוחריו לייצג אותם כנציג ולא כשליח, הווה אומר להפעיל את שיקול דעתו העצמאי גם אם אינו עולה בקנה אחד עם רצון בוחריו. ברק מבקש כי התמיכה לא תהייה לאג’נדה העשויה להשתנות אלא לאדם העשוי להפעיל שיקול דעת, לאדם בעל היושרה, זה המשרת אינטרס של הציבור ולא אינטרס זר. תרגום דבריו של ברק, בן המאה ה – 18, לימינו אנו, תאפיין קמפיין בחירות שצריך להציב את העיסוק באישיותו של המועמד באור הזרקורים. אנו מצקצקים בלשוננו ומנידים בראשינו לשלילה שעה שאייטמים רכילותיים מכלכלים את הכותרות, אולם אליבא דברק אייטמים אלה, המשרטטים את האדם ולא את האג’נדה שבפיו, הם הם החשובים לבחירתו המושכלת של הבוחר.

נקודה למחשבה; אדם או תוכן?!

לפניכם שלושה סרטונים ממערכת הבחירות הקודמת 2013:

העבודה בראשות שלי יחימוביץ’

שאול מופז, מפלגת קדימה

מרצ (“הקול שלך בטוח נגד ביבי”)

נסו להתבונן בסרטונים דרך האדם אותו הם מנסים לשווק לצופה:

• אילו תכונות של המועמד/ת ישמשו אותו היטב בכהונה בכנסת?
• מדוע כדאי לנו לבחור בו?
• מהן הקבלות שמביא המועמד/ת – מתחום הביטחון? מתחום האקטואליה?
• ומהו הנתח אותו מקדישים יוצרי הסרטונים למדיניות אותה מעוניינים המועמדים לקדם?

היומיום הישראלי, על מורכבותו ותהפוכותיו, כמעט מזמין תמיכה במועמד שאנו סומכים של שיקול דעתו לנהוג כראות עיניו במציאות המשתנה. תמיכה בנציג ולא בשליח הפועל מטעמינו.
הרב גורן, מי שכיהן בין היתר כרבה הראשי של מדינת ישראל, סבור אחרת:

החקיקה בבית הנבחרים נעשית ע”י העם, כי הנבחרים המייצגים את רוב העם, דינם

כשליחם של הבוחרים, על פי הכלל הגדול בתורה ‘שלוחו של אדם כמותו’ כנ”ל,

ונמצא כאילו כל חקיקה של בית הנבחרים, מבוצעת ע”י העם שבידו סמכות זו על פי

דין תורה. כוחו יפה לא רק לדיני ממונות, אלא כמעט לכל התורה, כמו שמצינו

במסכת ברכות פרק ה משנה ה, לעניין שליח ציבור בתפילה. משם אנו למדים

שהשליח מייצג את הרבים ופועל מכוחם[2].

הרב גורן רואה בנבחרי הציבור שליחים בלבד, המבצעים את מה שהבוחרים אינם יכולים לבצע בכוחות עצמם.
את דבריו אלו מבסס הרב על המשנה בברכות (ה’ ה’):

הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה – סִימָן רַע לוֹ.

וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא – סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו.

מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

לפיכך, שליח ציבור איננו פועל מכוח עצמו, אלא אך ורק מכוחו של הציבור אותו הוא מייצג. הנחה זו מחייבת את השליח להיות נאמן לרצון בוחריו, אך גם מרוקנת אותו מכל רצון עצמאי והופכת אותו לכלי בלבד, כלי המשרת את הציבור. כיצד הייתה נראית המערכת הפוליטית לו הייתה מבוססת על רעיון השליחות בלבד? האם לחברי הכנסת ניתנת הייתה הרשות לשנות, ולו במעט, מהמדיניות אליה התחייבו טרם הבחירות? לסגת מהבטחות שפיזרו? להחליף מפלגה באמצע קדנציה? כיצד הייתה נראית תעמולת הבחירות ומי היה האדם הראוי לשמש את הציבור? מסתבר כי נקודת המוצא: ייצוג או שליחות, מובילה לנתיבים ההולכים לכיוונים שונים.

הידעת? ההחלטות החשובות מתקבלות במשרדי הפקידות הממשלתית…

נושאי קמפיין או נושאי מהות? השאלה האמתית היא האם לבחירה שלנו השפעה כלל ועיקר…את השאלה היטיבה לחדד גייל טלשיר במאמרה ‘המחאה החברתית בראי משבר הדמוקרטיה הישראלית בין כלכלה, פוליטיקה וזהות ‘[3]:

האם העיקרון של שלטון העם, המתבטא בדמוקרטיה מפלגתית בדפוס של שלטון נציגים, עדיין מתפקד בדמוקרטיות מתקדמות?

האם ההנחה של הכללת הציבור ושיתופו בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות עודה מתקיימת?

או שמא קבלת ההחלטות נעשית במקום אחר – בזירה הבירוקרטית, המקצועית, הכלכלית או הרגולטיבית – והפוליטיקה הפכה לזירה דקלרטיבית של פוליטיקה של זהות?

בשלטון הדמוקרטי אנו מוצאים שני אופני משטר. הדמוקרטיה הישירה מתבססת על שוויון מהותי בין האזרחים, ועל עקרון הכרעת הרוב. כל אזרח יכול להיות להציע, לדון ולקבל החלטות בזירה הפוליטית. אחד הכלים המובהקים המשמשים בדמוקרטיה מסוג זה הוא משאל העם. לעומת זאת הדמוקרטיה הייצוגית מעניקה לאזרח זכות מוגבלת בניהול המדינה. האזרחים בוחרים את נציגיהם. נציגים אלה פועלים על מנת לייצג את הבוחרים, אך בידיהם מרחב תמרון רב הנשען על שיקול דעתם האישי ולא בהכרח על רצונם הישיר של האזרחים.

בזירתה של הדמוקרטיה הייצוגית מעמידה גייל טלשיר שתי שיטות שונות זו מול זו. האחת, ‘דמוקרטיה מפלגתית’ בה הנציגים הנבחרים מבטאים את רצון הציבור, ואינם אלא זרועם הארוכה בקבלת החלטות וקביעת מדיניות. השנייה ‘פוליטיקה של זהויות’, בה מפלגות שונות מייצגות אינטרסים של פלחים מתוך הציבור. בפוליטיקה מסוג זה, כך טוענת טלשיר, בחירה בנציגי הציבור לכנסת איננה אלא הצהרה אודות השתייכות מגזרית בלבד.