מתוך ידיעון שאלה של חזון- בין הערך לצורך

ז’בוטינסקי לא היה מאמין גדול בא-לוהים. אולם נראה כי גם הוא ראה בערכים של מורשת ישראל תשתית שעליה תקום המדינה היהודית. אולם לשיטתו, בניגוד למקובל לחשוב, עולם הערכים היהודיים לא יעמוד אל מול עולם הערכי הדמוקרטי, אלא המסורת מהווה בעצמה את התשתית והתוקף לעולם הדמוקרטי הבנוי עליו:

“החזון שלנו הוא ממין אחר: מהפיכה פנימית ברוח תחייתינו, מהפכה אשר תעורר את כל מתקני החברה שלנו, הפרופסורים, המדינאים, המהפכנים וכדומה לכך, שמעתה והלאה יבקשו את כל פתרונותיהם קודם כל באותו אוצר, הקרוי “המסורת שלנו”; ובמיוחד ישתדלו להקים מדינה אידיאלית, מופת לכל העמים, כאשר לכל עמוד ועמוד שלה דבוק הסמל המסחרי של המסורת: עמוד אחד – מקורו יהיה בתנ”ך, השני- במשנה, השלישי – ברמב”ם. אין זה אומר, שנתעלם מן המדע המודרני או מחכמת יפת, אלא שנוכיח הן לעולם והן לעצמנו, שהמדע המודרני וחכמת יפת: כל אשר להם מבחינת האמת המוסרית ומתורתו של תיקון עולם מקורם במסורת שלנו, ואשר אנחנו למדנו מהם, אינו אלא פירוש של מה שהם עצמם למדו מאיתנו. לזה התכוונתי בנוסחה שהצעתי לפני שנתיים בווינה: “השרשת תורתינו בחיי האומה” וגם נוסחה זו שיש בה החלשה, כי הצעתי המקורית היתה מרחיקת לכת: “להשליט את קודשי תורתנו בחיי עולם^[1]“

מסורת ישראל היא התשתית המוסרית עליה אמורה להישען המדינה היהודית. הערכים שנראה כאילו “למדנו אנחנו מאומות העולם” – הם בעצם ערכים יהודיים במקורם. באילו ערכים בדיוק מדובר? ז’בוטינסקי ראה בערכי החירות וכבוד האדם ערכים מכוננים, אולי העילאיים ביותר ובהמשך למה שנרמז בקטע הקודם, הדברים הבאים מחדדים שהוא אינו רואה בהם ערכים אוניברסליים שעל היהדות לאמץ מבחוץ, כי אם ערכים הנלמדים מתוך היהדות עצמה. במאמר שפרסם ב”הירדן” תחת הכותרת “השאלה החברתית” עסק ז’בוטינסקי במושג החירות ובמושג הדמוקרטיה, וזו לשונו:

“המסורת שלנו אומרת: “בראשית ברא אלוהים את היחיד”^[2]. המדינה צריכה לשרת את היחיד ולא להפך. המסורת היהודית מייצגת השקפה זו. היחיד הוא הכל, בכוחו להשיג את התכונות העילאיות ביותר […] דעה מוטעית היא זו האומרת, שממשלה הנשענת על רוב – פירושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזאת היא תוצאה של התפתחות היסטורית , של מאבקים בממשלות, שהתנהלו על ידי מיעוט. אך אין זו דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב, יכול לשלול את החופש. ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע. במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר הגנה.”

ז’בוטינסקי רואה במסורת היהודית מצפן המסמן את הדרך הדמוקרטית הנכונה. בניגוד להתפתחות ההיסטורית השגויה בעולם ולפיה העיקרון החשוב בדמוקרטיה הוא “הכרעת הרוב”, קובע ז’בוטינסקי כי דווקא המסורת היהודית מלמדת שהתשתית היא ערכי “החירות וכבוד האדם”, ועל ערכים אלו חייבת המדינה היהודית להיות מושתת בעתיד.

בקונגרס הציוני בשנת 1935, העלה ז’בוטינסקי במהלך הדיונים על ‘חוקת ההסתדרות הציונית החדשה’ – לקבוע שבגֶֶדר מטרת הציונות יהיה: “להשליט את קדשי תורתינו בחיי עולם”^[3]. הצעתו מותנה ונוסח ההחלטה הסופית דומה מאוד לנוסח שהתקבל בסופו של דבר במגילת העצמאות:

“מטרת הציונות היא: גאולת ישראל לארצו, תחיית מדינתו והשרשת קדשי תורתו. דרכיה — יצירת רוב עברי בארץ–ישראל משני עברי הירדן, הקמת המדינה העברית על יסודות החופש והצדק ברוח תורת ישראל; שיבת ציון לכל דורשי ציון וסוף הפיזור.”^[4]

ברוח הדברים האלו ניתן לראות גם את החלטתו הראשונה של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז”ל מיד לאחר שהושבעה ממשלתנו הראשונה. בגין קיבל החלטה על קליטתם בארץ של 66 פליטים ויאטנאמים שנמלטו מן המלחמה בארצם. הצידוק של בגין למהלך (ע”פ הודעתו לכנסת ישראל מיום ה-20/6/77) היה: “זכר פליטי השואה המיטלטלים בלבו” כהגדרתו. בגין אף העניק להם אזרחות ישראלית. מדובר במספר פליטים קטן מאוד, אולם מה שמעניין כאן הוא הנימוק. לא דיבור בשם הערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל, כי אם המחויבות למורשת ולהיסטוריה היהודית דווקא.

^[1] בלע, עולמו של ז’בוטינסקי, עמוד 170. מתוך אגרת מיום כ”ט ניסן תרצ”ז  אל ר’ לוי יונגסטר, ראש האגף החרדי בהסתדרות הציונית החדשה.

^[2] נראה שהוא נסמך כאן על דבריו המשנה בסנהדרין פרק ה’ : “לפיכך נברא האדם יחידי…”

^[3] שם.

^[4] אריה נאור, המתווה החוקתי של זאב ז’בוטינסקי למדינה יהודית, עמוד 22.