מאמר מתוך ידיעון שומרים על הבית- ראש השנה התשפ”ד

“מה היית רוצה לקחת מהבית שבו גדלת לבית החדש שיהיה לך?” זו אחת מהשאלות שאני שואלת את התלמידות שלי בכיתה י”ב ומטרתה, פחות מלחלום חלומות על העתיד, היא לחשוב ולהעריך את מה שיש, להכיר בו ולהוקיר אותו. הבנות לרוב עונות תשובות שקשורות באווירה, בשיתוף, בטיולים או במאכלים. הרבה תשובות שקשורות יותר לאופן, ל”איך”, ל”אש הלבנה” כמו שאנחנו מגדירות בכיתה ופחות ל”מה”.

מה הייתי רוצה לקחת ממסורת בית אמא ואבא? מה עובר במשפחה שלי בשרשרת הדורות? מהם הערכים שעל ברכיהם גדלתי ואותם ארצה להעביר?

אני זוכרת את השבת הראשונה שלנו יחד, רק אנחנו, אחרי החתונה, בה התחלנו לאט לאט להחליט איך יראה שולחן השבת, הקידוש, האווירה שלנו. מה נגיד ומי יגיד, באילו מנגינות. והכל היה מיוחד וחדש בלי מסורות, תמהיל שמחובר ללב ויונק מכל מיני מקומות ותקופות שכל אחד מאתנו עבר, עד לנקודת הזמן הזו. התחושה אז הייתה שאנחנו בונים משהו חדש משלנו, שמנותק ואחר מהמקומות והבתים בהם גדלנו. רצינו להביא את עצמנו.
בתהליך ההתבגרות האדם מחפש את עצמו, את זהותו הייחודית, את האור שלו. האדם מבקש להיפרד מגורמים שעיצבו אותו והשפיעו עליו ,על מנת לגלות את אישיותו העצמאית. זה חלק הכרחי בתהליך, צריך להתרחק כדי להבין את המקום ממנו הגעתי ומהמקום הזה, אפשר לשוב בהבנה עמוקה ומודעת יותר. בריחוק, עומק הבסיס והשפעות הבית מתבררים ומתבהרים.

חזרה בתשובה היא חזרה להכרה שהבית הוא חלק ממך, הוא הבסיס לטוב ולמוטב. ההבנה שלא נוצרת יש מאין, שבתוך תוכך מקופלים בני משפחה, מסורות, אידיאולוגיות שעוברים עכשיו דרך הפילטר של עצמיותך, מתעצבים בצורה אולי מעט שונה אבל בתוכם נמצאים הרכיבים שעוברים מדור לדור. כשש”י עגנון קיבל את פרס הנובל לספרות ב-1966 הוא דיבר בדיוק על הנקודה הזו:
“מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו – נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל, בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים…”
ההבנה שאנחנו נושאים בתוכנו דורות שלמים, שהם חלק בלתי נפרד מאתנו ובאופן הזה אנחנו תוצר של כל מה שאבותינו עברו.

כשישבנו “וחידשנו” את שולחן השבת, לא היינו מודעים להורים, לסבתות ולסבים שישבו אתנו, זמזמו נעימות, לחשו הלצות והאירו תורות. היום ברור לנו שהם חלק מאתנו או יותר נכון אנחנו זכינו להצטרף אליהם ולהעלות את סיפור המסורת המשפחתית והלאומית שלנו לקומה הבאה.
באופן הזה אני מבקשת להסתכל על המסורת – לא כדבר שנמסר מדור לדור שעלינו לשמרו באותנטיות קפדנית, אלא בהבנה שאנחנו חלק מן המסירה ותפקידנו להעביר את המסורת באופן הרלוונטי והחי ביותר לדורות הבאים, מבלי לאבד את המהות.

רחובות מדינת ישראל מוצפים בחודשים האחרונים במאות אלפי אנשים, בעשרות אלפי סיפורים, באלפי מסורות, דעות ומטענים ערכיים. הסיפור היהודי והדמוקרטי של כולנו עומד למבחן ושאלות גדולות מלוות אותו: האם יש כאן מקום לכולם? האם כך נראה הבית עליו חלמו הסבים והסבתות שלנו? האם קשה לנו עם “איך” שהמדינה מתנהלת או שמא דווקא עם “מה” שהיא המדינה.
האחריות היא שלנו, למצוא את הדרך לשותפות, לייצר מציאות בה לכל אחד ואחת יש את המרחב להביא את הבית הפרטי לידי ביטוי אבל גם להקשיב למסורות ודעות אחרות כדי ליצור לדור הבא את הבית המשותף של כולנו.