מאמר מתוך ידיעון על קולות, קהילות ומצוות הקהל – ליום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשפ”ג
בעולם הסוציולוגיה נוהגים להבדיל בין שני סוגי חליפין: חליפין ישירים וחליפין כלליים.
חליפין ישירים- מתרחשים בין שני בני אדם או בין שתי קבוצות. אתה תיתן לי שירות, סחורה ואני אתן לך משהו בתמורה – בעולם שלנו זה כסף. מהרגע שהחליפין בוצעו תם הקשר. חליפין כאלו לא יוצרים לכידות חברתית.
חליפין כלליים- נוהגים במערכת בה יש יותר משני גורמים, ואז נוצרת תלות בין הגורמים על מנת שהמערכת תעבוד. מה שגורם א’ ייתן תלוי במה שייתן גורם ב’ לגורם ג’ וכן על זה הדרך.
לדוגמא: אם ישנם לנו ארבעה שבטים – מכלול החליפין חייב להתקיים על מנת שכל שבט יקבל את מבוקשו. שבט א’ יספק מים לשבט ב’, זה יוביל לכך ששבט ב’ יספק חיטה לשבט ג’ ושבט ג’ יספק לשבט ד’ כלי נשק ובתמורה יספק שבט ד’ לשבט א’ שלום מה שיביא את שבט א’ לספק מים לשבט ב’. כלומר כל המרכיבים של החליפין חייבים לפעול ביחד ולתפקד.
בעולם המודרני (ובוודאי בכלכלה הגלובאלית) מתקיימים “החליפין העקיפין” כמעט בכל הקשר: הכלכלי, המדיני והערכי.
בחברה מודרנית שבמהותה היא מגוונת יותר, חלקי החברה השונים נותנים את חלקם לא רק משום שהם חוששים מעונש זה או אחר, אלא מכיוון שהם מבינים את הערך של הקיום המשותף. באופן שטחי מעט ניתן לתאר זאת כך: נהג אוטובוס עושה את פעולתו בכל יום ומסיע אנשים ממקום למקום, לא רק משום שהוא רוצה שכר בסוף החודש, אלא גם משום שב-“תת המודע” שלו הוא יודע שהמערכת עובדת בצורה כזאת שהוא חייב להסיע נוסעים ממקום למקום על מנת לאפשר לשאר חלקי החברה להגיע ליעדם ומקום עבודתם – שם הם יספקו לחברה את ה”מוצר” שלהם. הנהג כמו כל אחד מבני החברה המודרנית, הפנים את הנורמה השיתופית הזאת ולפיה – המערכת בכללותה מתפקדת אם כל אחד נותן את חלקו ועושה את המוטל עליו.
אנו רגילים לחשוב שהחברה המודרנית היא חברה מנוכרת ואנשים חיים בה בבדידות. יש בזה מן האמת בוודאי. אולם יש בה צד משמעותי מאוד של שיתופיות המתהווה דווקא מתוך המגוון והשונות.
מדינת ישראל בראשית דרכה ראתה יותר את הכלל, היא פחות אפשרה לגוונים השונים שבה לפרוח. אולם ככל שהמדינה מתבגרת כך גם מתרחבים הגוונים, הקהילות וקבוצות האינטרס השונות, ואנו מסוגלים להעריך שעצם “השוני” הוא זה שעשוי ליצור את הקשר.
הממלכתיות החדשה אינה התכנסות תחת חזון משותף האחד שכולנו נסכים עליו. זה לא מציאותי לעת הזו.
● מהי אם כן תפיסת ‘הממלכתיות’ הרלוונטית לנו?
● כיצד ניתן לפרש את מושג ה’הקהל’ בימים אלו?
ניתן לראות בו חזון – אולם לא (רק) על תוכן כי אם על דרך – הדרך שבה אנו מבקשים לנהל בינינו את המחלוקות, את השיח ואת המגוון. דרך כזאת שמאפשרת לכולם להרגיש שייכים ושותפים לבית שנקרא “מדינת ישראל”.
על המחלוקות להישמע, על המאבקים להתקיים, אלא שעליהם להיעשות מתוך הוגנות וכבוד ומתוך נכונות לקבל את הכרעת הציבור. הנאמנות לדרך הזו היא בעצם נאמנות לערך – הרואה בקיום שלנו כעם ריבוני ערך גדול יותר מכל מחלוקת ומכל סוגיה פוליטית תהא אשר תהא.
