מאמר מתוך ידיעון – “ככל אשר יורך- ועשית הישר והטוב”
שאלת מקורות הסמכות הנה אחת השאלות המרכזיות והדרמטיות במציאותו של האדם בכלל והאדם המאמין בפרט.
מהם פירוש המושג “מקורות סמכות”?
מקורות הסמכות הם המנוע לפעולה הפנימית של האדם. יש הרבה מנועים שמפעילים אותנו, כשאנו מדברים על מקורות סמכות אנו מדברים בעצם על מנועי הפעולה שאנו מרגישים מחויבים אליהם ומזוהים איתם. ניתן לציין שלושה מקורות סמכות עיקריים, מהם יונק אדם דתי את הלגיטימיות לפעולות ולערכים המכוננים את חייו:
1- התורה, ההלכה והפסיקה – בית המדרש.
2- הבית, ההורים והמסורת (מסורת בית אבא).
3- המדינה והחוק.
כל אלו הם מקורות סמכות חיצוניים לכאורה. הם מגיעים מלמעלה למטה. אולם יש מקור סמכות נוסף , כלומר מנוע פנימי נוסף לפעולה, שמודגש בעיקר בעולם המודרני – הוא עצמו. המחשבה החופשית והעצמאית חוש הביקורת הנובע מתוך הבנתו את המציאות.
האם האדם מחויב קודם כל לעצמו, למצפונו ולמחשבתו העצמית? או שמא מחויב למקורות סמכות חיצוניים חברתיים: סמכות משפטית, חוקית ומדינית, הורית או דווקא הסמכות הדתית באמצעות אנשי ההלכה?
האדם היהודי המאמין, בעת הזו, החי כריבון במדינתו היהודית והדמוקרטית – נמצא בתווך של כל מקורות הסמכות שהזכרנו. מקורות הסמכות השונים מייצרים עבור האדם תשובות שונות ולעיתים אף סותרות. לא פעם נאלץ האדם להכריע בין מקורות הסמכות הללו.
הבעייתיות העמוקה ביותר שבסוגיית מקורות הסמכות אינה זו שבין מקורות הסמכות הדתיים לבין מקורות הסמכות החברתיים. הפרובלמטיקה המרכזית והיסודית ביותר, היא בין החירות האנושית לבין כל מערכת חוקים באשר היא. מצד אחד עומדת החירות האנושית, חופש המחשבה והביקורתיות ומהצד השני עומדות כמעט תמיד בהיסטוריה האנושית שתי מערכות מרכזיות: הראשונה – המערכת המסורתית והדתית, והשנייה – המערכת המדינית חברתית.
המתח העולה בין השאיפה לאוטונומיה לבין הצורך במקורות סמכות, יהיו אשר יהיו, הנו מתח בסיסי במציאות דמוקרטית ואף הפוסט מודרנית, בעולם החינוך וכמובן שבעולם היהודי. ויש להדגיש, האתגר הגדול אינו רק בשעת הסתירה, כי אם שאלה יסודית על תפיסת האדם ועל דמותה של החברה האנושית. לא דומה חברה אנושית המחנכת את בניה לשאלות, לחוש ביקורת, לעצמאות ולחירות מחשבתית, לחברה הדורשת ציות. המתח הזה קיים לא רק בחברה הדתית – שם לעיתים עומד האדם בין מצפונו, שאלותיו ותבונתו לבין הכרעת ההלכה, תהיה אשר תהיה, אלא קיים באופן ברור גם בחיים החברתיים והמדיניים – שם לא פעם עומדים המצפון והתובנה האישיים של האדם הפרטי אל מול החוק והכרעת מוסדות המדינה.
המציאות הישראלית בשנה האחרונה טפחה על פני כולנו. אם חשבנו שהתנגשויות בין החוק והמדינה לבין מקורות סמכות דתיים הולכות ופוחתות, שהתהום הפעורה בין הסמכות הרבנית לסמכות רשויות המדינה הולכת ומתעמעמת עם השנים – הרי שמגפת הקורונה הוכיחה לנו עד כמה אנו רחוקים מכך. לדוגמא, בפועל התגלה לנו שתפיסת העולם היסודית של חלק מהעולם החרדי, ולפיה, מקור הסמכות הרבני עומד מעל לכל – שרירה וקיימת. רגילים לחשוב שמה שקרה כאן הוא ביטוי של העדפת מקור הסמכות הרבני על פני מקור הסמכות המדינתי שהוא החוק. אולם יש כאן תהליך עמוק יותר. המבוכה הגדולה יותר שהתגלתה לנגד עניינו היא בין “החשיבה העצמאית”, ו”החירות האישית” לבין מקור סמכות חיצוני. בנקודה הזו התגלתה סתירה מובנית בין חלקים מהציבור החרדי לבין חלקים מהציבור הכללי (חילוני). בעוד שחלקים מהציבור הכללי (החילוני) הפרו את ההנחיות בשם “החשיבה העצמאית”, בחלקים מהציבור החרדי קרה ההפך. למרות הסכנה הגדולה בהתנהלות של החברה החרדית, העדיפו בקהילות חרדיות לא מעטות להישמע לדבר הרבנים לשלוח את ילדיהם לתלמודי התורה תוך שהם מכריזים ששיקול הדעת אינו שלהם אלא של גדולי הדור. כאן התחדד היטב הפער שבין הציבורים בישראל: בעוד הציבור הכללי – המערבי – הליברלי – מעלה על נס את החשיבה העצמית, את חירות המחשבה והמעשה ובשם זה גם עבר את הגבול ועבר על החוק, בציבור החרדי העלו על נס את ההישענות על הנחיות הרבנים הנתפסים בעיניהם ‘כגדולי הדור’ והשאירו את ההתחבטות בדילמות לרבנים ולכן עברו על החוק.
ידיעון זה מבקש לדון מעט בנושא הסבוך הזה: מקורות הסמכות.
לא נדון כאן בסתירה שבין מקורות הסמכות החיצוניים: דת אל מול החוק וכיוצא באלו, כי אם באתגר שבין הצורך והרצון המודרני לבנות אדם חושב, עצמאי ושואף לחופש, לבין מקורות סמכות חיצוניים של האדם יהיו אשר יהיו: מדיניים, חוקיים, דתיים-מסורתיים ומשפחתיים.
כיצד האדם מעצב את דרכו מבלי להיות מנותק מהעולם ליו הוא שייך ממנו מגיע? כיצד הוא נשאר נאמן למסורת, לחוק, לכללים עליהם מיוסדת החברה והמדינה וגם מצליח לחדש בה ולהביא בשורה בקולו שלו?
בספר דברים (פרק ו, פסוק י”ח) מובאות שתי מצוות הנראות במבט ראשון כעומדות זו כנגד זו. הראשונה: “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל” מצווה המורה לנו לקבל את סמכות חכמים, מצווה עליה נרחיב מעט בסוף פרק א’ של הידיעון. המצווה השנייה, כללית, שבמובן מסוים מחזירה את שיקול הדעת לאדם: “ועשית הישר והטוב בעיני ה'” (דברים ו, י”ח). כך מפרש הרמב”ן במקום את המצווה:
“והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור חוקיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר, וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם”.
הרמב”ן מדייק שמכיוון שאי אפשר לצוות על הכל, התורה משאירה ביידנו ציווי כללי ולפיו עלינו להפעיל שיקול דעת ולעשות את הישר והטוב בעיני ה’. מניין לנו מהו הישר והטוב אם אין ציווי מפורש ? כנראה שמשיקול הדעת האנושי שהתורה נותנת בו אמון. מקורות הסמכות החיצוניים של האדם הם קריטיים לבניית החברה קל וחומר לבניית חברה המונהגת על פי התורה. אולם שיקול הדעת הפרטי של האדם גם הוא גורם חשוב שיש לו מקום בהנהגה הדתית, הרוחנית והחברתית.
בחלק הראשון של ידיעון זה, נעסוק בקצרה בהתוויית הדרך המרכזית של עמנואל קאנט בשאלת מקורות הסמכות. עמנואל קאנט עונה לשאלה הזו באמצעות תשובתו לשאלה: מהי נאורות (כך גם שם המסה שלו). תשובתו של קאנט חשובה משום שהיא מגדירה, במידה רבה, את התפיסה אודות “הנאורות” המקובלת בעולם המערבי ליברלי עד היום.
בחלק השני של הידיעון נשווה את דברי קאנט לשיטת הרב קוק ביחס לחירות המחשבה של האדם, יחסו לפחד האנושי מפני טעויות והריסות רוחניות כתוצאה מחשיבה עצמית ואוטונומית. נעמוד על הדומה ועל השונה בין השיטות, בקצרה.
בפרק האחרון של הידיעון נדון בשיטתו החדשנית של הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ”ל (מניטו) שהתווה דרך ייחודית ביחסים שבין מנחיל המסורת למקבלה, בין האב (המשפחה) לרב (בית המדרש) לדור (הבנים והבנות).חידושו של מניטו יהיה בשאלת ה”חידוש” – מהו חידוש ראוי של הדור הבא וכיצד על בעלי הסמכות לנהוג על מנת שהדור הצעיר יוכל להגיע לחידוש מאין זה.
