הצהרתם של חיילי הסדר כי לא ימלאו פקודות לפנות יישובים ותגובתו החריפה של צה”ל – כולל ביטול ההסדר עם הישיבה שהעומד בראשה גיבה את סרבנות תלמידיו – והחלטת הממשלה על הקפאת הבניה ביו”ש שזכתה אף היא לתגובה כי הישובים ימנעו מפקחי המנהל האזרחי מלבצע את משימתם, העלו על סדר היום של הציבור הדתי טיעונים שאולי לא הרבינו לשמוע בעבר. לא מעט דוברים – במודע או שלא במודע מגייסים להגנתם טיעונים מבית מדרשה של הדמוקרטיה: “כשהפקודה נוגדת לערכים יסודיים שורשיים שהם בסיס כל אמונתו והשקפתו של מקבל הפקודה, זכותו לסרב”, טען רב אחד; האיום של אלוף פקוד מרכז לסגור ישיבת הסדר בשל התבטאויותיו של העמוד בראשה היא אנטי-דמוקרטית ופוגעת בחופש האקדמי, טענו ראשי ישיבות הסדר אחרות; החלטת הממשלה פוגעת בזכויות הפרט של המתיישבים (שחלקם חתמו על חוזים אך עוד לא יצקו רצפה ולכן הוקפאו) ולכן אינה דמוקרטית ואין לקיימה – כתב מי שכתב באחד מעלוני השבת.
כארגון האמון על קידום השילוב בין יהדות ודמוקרטיה במדינת ישראל, איננו יכולים שלא לשמוח על השימוש בשפה הדמוקרטית בהקשר זה. בכדי למנוע קרע בחברה הישראלית על הציבור החילוני לדעת ל”דבר” גם את השפה הדתית ועל הציבור הדתי – גם את השפה הדמוקרטית, שבה מדבר הציבור החילוני.
אך האם עושים הדוברים הנכבדים שימוש נכון בשפה הדמוקרטית? אנו חוששים שלא. הדבר בעייתי בעינינו לא כמשפטנים אלא כאנשי חינוך. אנשי חינוך המאמינים בדיאלוג כן בין חלקיה השונים של החברה הישראלית ובברור ערכי אמיתי ומעמיק. לכן ננסה לחזור אל המושגים ולבאר אותם.
“פקודה בלתי חוקית בעליל” – אכן, בית המשפט קבע לגבי פרשיית כפר קאסם שיש פקודות שמתנוסס מעליהן דגל שחור ואותן הפקוד רשאי שלא למלא והוא אפילו מחויב שלא למלא. בוודאי שלא ייענש אם לא יקיים אותן – להפך, הוא עלול להיענש אם כן יקיים אותן… אבל האם כל “פקודה הנוגדת לערכים יסודיים שורשיים” היא פקודה בלתי חוקית בעליל? לא ולא. זו פקודה המנוגדת לחוק המקובל ולכללי מוסר אוניברסליים בסיסיים, והיא צריכה חמורה וחריפה במיוחד. כמו: לירות בחפים מפשע. האם דין אחד למקרה זה ולהשתלבות במעגל חיצוני המונע מאנשים להתגורר בהריסות חומש?
“אי ציות מצפוני” – זהו כבר מושג אחר הנוגע לסוגיית הסרבנות. הדמוקרטיה, לפחות לרוב הדעות, מכירה בזכות של אדם לא למלא פקודה הנוגדת את מצפונו ואמונותיו ובלבד ש- א. יהיה מוכן לשלם את המחיר (ז”א העונש הצבאי או האזרחי) ב. יפעל באופן אישי ולא ינסה לארגן תנועות סרבנות לפי תפיסת מצפונו (כי מצפון הוא הרי אישי). הסיבה למגבלות אלה ברורה: החשש מאנרכיה. השמאל לא ימלא פקודות להגן על התנחלויות והימין לא ימלא פקודות לפנות התנחלויות; “יפה הנפש” לא ירה בתותח מחשש לפגוע בחפים מפשע וה”ימני” לא ירה בתותח כי מדיניות הצבא רופסת מדי לטעמו והוא אינו רוצה לתת לה יד. אם כך, זכותו של כל חייל ש”אינו מסוגל” לפנות ישוב לא למלא את הפקודה, אבל – הוא צריך לשבת בכלא הצבאי ואסור לו להניף שלטים. נכון, יש אנרכיסטים הגורסים שיש לפטור מן השירות הצבאי את כל מי שמצפונו מקשה עליו לשרת; האם הציבור הדתי הפך להיות אנרכיסטי לעת זקנה?
“הנפת השלטים היא מחאה לגיטימית” – נכון, המקרה שעורר את הסערה הציבורית אינו מקרה של סרבנות אלא של מחאה. החיילים לא סרבו למלא פקודה אלא הצהירו על חוסר הסכמה אפשרי למלא אותה בעתיד. זכות המחאה היא זכות קדושה בדמוקרטיה – אבל מחאה היא פעילות פוליטית וכזו היא אסורה על עובדי מדינה בכלל ועל חיילים בפרט. מה היינו אומרים על מח”ט שבמקום חולצה ירוקה לובש חולצה של די לכיבוש? או של שופט שיתלה באולם הדיונים שלטים של “יש גבול”? כולם מבינים שיש תחום ניטראלי שבו כל אדם, ללא קשר לדעתו צריך להרגיש בנוח.
“חופש אקדמי” – ביום שבו לא ניתן יהיה בישראל להביע דעה הפוכה למאמר זה ולומר למשל כי מניפי השלטים ותומכיהם צודקים – המצב יהיה גרוע מאוד. חופש הביטוי מגן על הבעת כמעט כל דעה כי אולי הרוב טועה, להוציא מקרה ברור של הסתה וכיוצא בזה (ולא בכך מדובר במקרה הזה). לא תמיד נהנים הקצוות הפוליטיים בארץ מהחופש הזה ולא טוב הדבר. אבל ההשוואה בין הפרופסורים האנטי-ציוניים לבין ראש ישיבת הסדר אינה במקום, מכיוון ש: א. משרד הביטחון אינו מממן את האוניברסיטאות. זה פשוט לא מוסרי להערים קשיים על מערכת המממנת אותך בנדיבות. ב. גם הממסד האקדמי מצר את צעדיהם של המרצים שקראו להחרים את ישראל, כי בסופו של דבר גם לחופש, ב”ה, יש גבול, ו”בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן”. לסיכום – לראש הישיבה יש את מלוא הזכות לומר את דעותיו, לצבא יש את מלוא הזכות שלא לממן אותו.
“לא מקיימים החלטה הפוגעת בזכויות” – לא (שוב, אם אין מעליה דגל שחור). למשטר לגיטימי יש זכות גם לטעות, וטעויות אלה מקפחות לא פעם אנשים או קבוצות. יש זכות למי שחש נפגע מההחלטה הזכות לפנות לבית המשפט. אמנם, לעתים בית משפט לא נותן סעד לנפגעים, בצדק ושלא בצדק. אולם גם אם בית המשפט עומד מנגד, יכול הנפגע למחות, לעורר את דעת הקהל, להפעיל לחץ פוליטי. מה גבולות המחאה? זהו בדיוק הפער בין ליברליזם לאנרכיה: בנו לי אנטנה סלולרית ליד הבית – האם זכותי להרוס אותה בלילה? הנה לאחרונה פסק בג”ץ כי בית כלא פרטי אינו חוקי וביטל חוזה חתום בין המדינה לקבלן – האם יכול הקבלן לחסום את דרכם של אלה שיבואו להדביק שלטים על המבנה שבנה “בית כלא ציבורי”?
“מחאה – לא ניתן לפקחים לעבוד!” לציבור הגדול שחש עצמו נפגע מההקפאה יש את מלוא הזכות למחאה. הוא יכול להפעיל לחץ פוליטי לשינוי ההחלטה, לעורר את דעת הקהל וכולי. והפגנות הם לא תמיד נחמדות: בצרפת עלה מחיר הסולר בכמה אגורות ונהגי המשאיות חסמו את כל צרפת, אין יוצא ואין בא. השלטון עשוי להשתכנע כי טעה ולחץ ציבורי מוביל לכך לא פעם, אבל אוי לו לשלטון (ואוי לאזרחיו) אם הוא אינו מסוגל להוציא לפועל את מדיניותו בגלל ה”מחאה”.
לא, לא באנו לעודד הכנעה. להפך. כוחה של הדמוקרטיה בכך שהיא נותנת למיעוט דרכים שונות להאבק על דרכו ועל אמונתו. אבל לא כל דרך כשרה. ויותר חשוב: הבה וננסה להשתמש בשפה הדמוקרטית בצורה אמיתית וישרה, זו הדרך היחידה לדיאלוג כן ואמיתי.
