מאמר מתוך ידיעון בין קביים לקבעון – האתגר ההלכתי. בשיתוף נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
“זהו העיקרון החשוב ביותר שלנו – כושר ההשתנות של האדם”, דברים אלה, המצוטטים מפיו של פרופסור ראובן פוירשטיין בראיון שנערך עמו שנים ספורות טרם הלך לבית עולמו, פורסים את עיקר משנתו החינוכית[6]. ב’מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה’ אותו הקים פרופסור פוירשטיין, מתמחים בקידום בעלי קשיים כגון פגועי ראש, בעלי תסמונת דאון ואוטיסטים. את מהלך עיצוב גישתם מתאר פרופסור פוירשטיין כך:
“בתחילת הדרך עבדתי עם ילדים שהוגדרו כמפגרים בלי שום אטיולוגיה מוגדרת, והצלחתי להביא אותם לידי כך שיגמרו בגרות, שילכו לאוניברסיטה וכך הלאה. אבל אז אמרו לי: “פוירשטיין, הייתה כאן טעות דיאגנוסטית, אתה לא שינית שום דבר, הם פשוט לא היו מפגרים, אלא שהפסיכולוג היה אידיוט ואבחן אותם לא נכון”.
כששמעתי את זה החלטתי לקחת ילדים שהאלמנט הביולוגי שלהם כתוב בתוך האנליזה של הכרומוזום, ואז הוכחתי שילדים עם תסמונת דאון יכולים להגיע לרמות תפקוד גבוהות…. אני פשוט יודע שתחת כל אבן נמצא אוצר קטן, ועלי מוטל לחפש אותו.
המאמצים שלנו הם לגלות תחת החורבות של התפקוד של האדם הזה כל סימן, ולו הקטן ביותר, של פעילות טובה יותר. יש אנשים שרואים אדם כזה וחושבים, “במה הוא נכשל”, ואילו אנחנו חושבים “במה הוא מצליח”. לכאורה, אמונה אינה מונח מדעי – מה למדע ולאמונה? – אבל אחרי עבודות רבות בכל העולם הגעתי לכלל מסקנה, שסיכויי ההשתנות הם פונקציה של צורך. כלומר, הצורך לראות את האדם כבעל סיכוי, הצורך לראות את האדם כמישהו שלא יישאר במצב שהוא נמצא בו היום, או שלא יידרדר עוד, והצורך הזה יוצר באדם אמונה. אתה מאמין, ואתה תחפש את הדרכים, ותבצע ותממש את הצורך הזה שלך “.
פרופסור פוירשטיין מעיד על עצמו שזהותו איננה ‘פסיכולוג’ או ‘יהודי’ אלא ‘פסיכולוג-יהודי’.
עדות זו יכולה לינוק מניסוח לשון ‘חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות’, הפותח בהכרה כי כל אדם נברא בצלמו של האלוקים, רעיון תשתית המלווה את העולם היהודי לאורך הדורות.
מאידך, גישתו זו של פרופסור פוירשטיין לאנשים עם מוגבלות לא הייתה מנת חלקם של מעצבי הפסיקה ההלכתית במהלך הדורות כולם. ההנחות כי חירש איננו בר דעת, הפסיקה כי החיגר איננו שותף במצוות ‘הראיה’ – דהיינו איננו חייב בעליה לרגל כאחד האדם והאיסור על כהן בעל מום לשאת כפיו בברכת הציבור, אינן עולות בקנה אחד עם תפיסה המבקשת לראות באנשים עם מוגבלות חלק אינטגרלי מן החברה, הראויים לשווין זכויות. כיצד אם כך יוכלו אנשים עם מוגבלות לחיות חיים יהודיים מלאים ולהשתלב בקהילה כבעלי מעמד שווה?
הגישה הפורמליסטית להלכה רואה במנגנוני הפסיקה עולם סגור, הפועל על פי כללים נתונים המכתיבים הכרעות שהן תוצר של דינמיקה הפנימית למערכת. הגישה הבלתי פורמליסטית להלכה טוענת כי הפוסק איננו חי במנותק מהסביבה התרבותית בה הוא פועל, ולפיכך, שיקולים רחבים משמשים כחלק מכלי העבודה של ההכרעה ההלכתית. שינוי הפסיקה העוסקת באנשים עם מוגבלות היא דוגמה מובהקת לאופן בו השיח ההלכתי קשוב לרוח הזמן וכולל אותה בשיקוליו.
להבנת השינויים והמתחים שיצרה הגישה המודרנית לאנשים עם מוגבלות בשיח זה, נעיין בדוגמאות הבאות:
מום בחצרות הקודש:
רבי מאיר הכהן, בעל המשך חכמה, מי שכיהן כרבה הראשי של דווינסק במשך כחמישים שנה, חי ופעל במחצית השנייה של המאה ה19 ובראשיתה של המאה העשרים. בשנים אלה התודעה המערבית כלפי אנשים עם מוגבלות הייתה נתונה בשינוי עומק, תהליך שנתן אותותיו בכתיבה ההלכתית. בעל המשך חכמה נדרש לאיסור החל על כהן בעל מום לשרת בקודש ויקרא י”א ט”ז-כ”ד, איסור זה איננו ייחודי לכהן בלבד, אלא קשור לרעיון תשתית מקראי על פיו כל הבא בשערי הקודש נתבע לשלמות פיזית. עיינו למשל ויקרא כ”ב כ”א לעניין האיסור על מומין בקורבנות. למרות ההיגיון התיאולוגי הכרוך באיסור זה, הרי שהוא צורם לאוזן המודרנית הרואה באנשים עם מום שווי זכויות לכל דבר ועניין. לפיכך, בבואו להסביר את הציווי האלוהי האוסר את עבודת המקדש הנעשית על ידי כהן בעל מום נדרש בעל המשך החכמה להסבר הבא:
והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה.
…ואם כן יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא[7] עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה “לעבדו בכל לבבכם” כמו שאמרו בספרי.
וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה…
לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו הוא גזרה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו.
לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו ויבדל משירות מזבח ד’, ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו.
“כי כל איש אשר מום בו” (ויקרא י”א י”ח) אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו, גם כן לא יקריב אף שוודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר.
בעל המשך חכמה טוען כי האיסור החל לגבי כהן בעל מום לשרת בקודש הוא חוק שאיננו מובן לחלוטין. הצעתו של המשך החכמה היא שבמידה וישנו כהן שאינו בא אל הקודש בלב שלם ואיננו ראוי להיות שליחו של ציבור, הרי ש’יהיה בעל מום ויפרח המום בו’ כדי להרחיקו מנבחרת משרתי ה’. ומה לגבי מי ש’נולד כן ממעי אמו’? הרי שלגביו ‘המום הוא גזרה מהשם יתברך מטעם הכמוס אצלו’. עוד מדייק בעל המשך חכמה כי מאחר והכתוב לא הרחיק את הרשע אלא ‘כל איש אשר מום בו’, הרי שאין להטיל דופי בכשרותו וצדיקותו של מי שאסור לשמש בהיכל.
נקודה למחשבה:
בעל המשך חכמה מתנהל בין האיסור הדתי: ” כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ… אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם” ויקרא כ”א י”ח, כ”ג, ובין יחסה של החברה המודרנית לאנשים עם מוגבלות שאיננה מוכנה להכיר בהדרה גורפת ללא קשר למגבלה, או בהדרה של אדם עם מוגבלות מליטול חלק באירועים דתיים. למותר לציין כי בתקופה המודרנית הרחקה מסוג זה אסורה על פי חוק. אילו עקרונות מאמץ לדעתכם בעל משך החכמה מהשיח המודרני העוסק באנשים עם מוגבלות, ואילו עקרונות עשויים לעמוד בסתירה לדבריו?
החרש השוטה והקטן: האם החוט המשולש ינתק?
החברה הקדומה לא ידעה כיצד לתקשר עם החירשים ולפיכך הניחה כי הם אינם ברי דעת. במקורות ישראל מופיע החירש עם צמד נוסף, הקטן והשוטה, שלישיה שהיא חסרת דעת ולפיכך איננה אחראית למעשיה כאדם בוגר[8]. בד בבד עם ההכרה בכך כי שפת הסימנים היא שפה לכל דבר, אשר היעדרה דומה להיעדר מתורגמן לאדם שדובר שפה אחרת ופתיחת בתי ספר לחירשים אשר לימדו שפה זו, השתנה יחסה של החברה לחירשים מן הקצה אל הקצה, היכן עומדת ההלכה ביחס לכך?
בשונה מהדיון אודות כהן בבית המקדש, שהגבלתו נובעת מהצו האלוהי ומההתנהלות הזהירה ביחס לקודש, הרי שלגבי החירש, האיום ‘הזר הקרב יומת” איננו רלוונטי. אז מה כן?
מסתבר, כי לצד ההבנה כי חירשות איננה פוגעת ביכולותיו הקוגניטיביות של האדם, הרי שהחשש מפני שינוי דרכה של תורה מנע מרבנים בני המאה ה19, לאשר את השתלבותם של בוגרי בתי הספר לשפת הסימנים בקהילות ישראל, כשוחטים, כמתפללים או כמוסרי עדות. הד מהמחלוקת אודות יכולתו של המדע לשנות עמדות תורניות, ניתן למצוא בשתי התשובות הבאות:
תשובתו של הרבי מצאנז, משנת 1861, נוקטת בשיטות הפרשניות הנמצאות בארגז הכלים של הדיון ההלכתי עוד מימי התלמוד. הרבי מצאנז מחלק בין סוג החירש, אליו התייחסו המקורות המסורתיים, הכרוך יחד עם השוטה והקטן ובין סוגי החירשים אותם פגש במציאות:
סוף דבר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו הפסק גמרא זו אשר קיימוהו כל הפוסקים..
אך בנידון דידן -מקרה זה – באם מדברים קצת ואפילו בלשון עילגים והווי בגדר מדבר…
בכהאי גוונא -בסוג זה- לפי עניות דעתי כפקחים הם
ואי משום שאינם שומעים,
הנה לפי מה שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות, תרומות א, א, ד”ה “חרש”
דעל פי טבעי הרפואה אי אפשר לדבר מבלתי שמוע
ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת
על כל פנים דזה מהני -שזה מועיל -להיות נחשב כשומע ומדבר.
(דבריו אלה של הרבי מצאנז, מי שהיה מחשובי האדמו”רים, אך גם פוסק מרכזי במאה התשע עשרה, מובאים בספרות בשם ‘מלאכת חרש’ שחובר על ידי רבי יהודה ליבש בר”ח. בספרון מובאת התכתבות בין המחבר ובין האדמו”ר מצאנז)
ביתר הדגשה כותב הרב הילדסהיימר, מחשובי רבני גרמניה במאה ה-19, כי אין בקבלתם המלאה של החרשים לקהילה משום ערעור על דברי התורה[9]:
אין ספק דאין כח בחקירות חכמת הטבע לערער קבלת חז”ל,
אבל חקירתנו כאן היא בפירוש דברי חז”ל,
אם לא פלוג רבנן )אם לא חילקו חכמים)בין חרש לחרש
או שנתכוונו רק לחרש שלא למד.
עד כמה מוכנה מערכת הפסיקה ההלכתית לשאת ולתת עם המקורות המסורתיים על מנת לשנות את יחסה המסורתי של ההלכה לאנשים עם מוגבלויות? דוגמה טובה לכך היא השאלה אודות כניסתו של עיוור לבית הכנסת עם כלב נחיה. בעוד הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים האורתודוקסיים בארה”ב במאה העשרים מתיר כניסה זו, הרי שהרב ברייש, אב בית דין בציריך אוסר זאת. לגבי מחלוקת זו כותב הרב בני לאו[10]:
הרב פיינשטיין הפך את מקורות התורה כדי להוכיח שהדבר מותר. הרב ברייש מערער על תשובתו של הרב פיינשטיין, ובאופן פורמלי הוא צודק. הלולייניות הלמדנית של הרב פיינשטיין בנתה מגדל רעוע שניתן לפירוק בקלות. אולם פסיקתו של הרב ברייש אינה מכירה כלל את המהפכה הנפשית של עיוור הנוהג בכלב נחייה לעומת עיוור המונהג על ידי אדם אחר. הרב פיינשטיין מגלה את המוטיבציה הנדרשת להפוך בתורה כדי לחברה אל הצורך החברתי.
הידעת?
החוק מגדיר אנשים עם מוגבלות באופן הבא:
“אדם עם מוגבלות” – אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים.
מוגבלות אם כך איננה רק ישיבה בכיסא גלגלים או הליכה בעזרת כלב נחייה. מוגבלות היא למעשה הגבלה ביכולתו של אדם לתפקד, הגבלה העשויה לנבוע מלקויות שיש לאדם עצמו או מחסמים שהסביבה מציבה בפניו. חשוב לזכור כי מוגבלות עשויה להיות מצב גמיש, משתנה ובעיקר בלתי נראה לעין האדם הממוצע. אנשים עם מוגבלות שאיננה ניכרת עשויים להיתקל בתגובות של פליאה או ברף ציפיות שהם אינם יכולים לעמוד בו. לכן כדאי גם לזכור כי אנשים עם מוגבלות לעיתים קרובות מסתירים את המוגבלות שלהם, בשל החשש מהדעות הקדומות של החברה בקרבה הם חיים.
צפו בסרטו המספר את סיפורו של נער, שהוא כוכב בית הספר המחזיק בתארים נכספים, אך נושא עמו סוד כבד מנשוא:
