הגבול שבין הובלת שינוי לפירוק המסגרת

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל זעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית. רגילים ללמד בשיעורי אזרחות שעל אף שכל רצח הוא רצח, הרי שרצח פוליטי מסוכן וחמור מרצח רגיל. ומדוע? רצח פוליטי, הנובע מתוך מניעים אידיאולוגיים מבקש להרים יד לא רק על אדם פרטי, אלא לכונן משוואה חדשה, לפיה, לגיטימי להשפיע ולחולל שינויים במציאות החברתית, הפוליטית והמדינית באמצעות אלימות. ברגע שאמרנו את זה – הרי שכל הסדר החברתי קורס והאמנה החברתית הכרותה בין המדינה לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם מתפוררת. הנחת היסוד בדמוקרטיה היא שהכרעות פוליטיות מתקבלות בגופים הנבחרים על פי כללי משחק מוגדרים, שתפקידם בין השאר להימנע מאלימות ושבירת כללי המשחק בניסיון לכופף את המציאות. רעיון ‘האמנה החברתית’ מבוסס על העיקרון לפיו, אזרחים ויתרו על חירותם המוחלטת כדי שהשלטון המרכזי יצליח לנהל את חיי החברה ולנהל את הכוח, מערכות היחסים, בין פרטים- קבוצות ואף המדינה. כל זאת מתוך ההנחה, שבני אדם עשויים לדאוג לאינטרסים של עצמם, ובד”כ האינטרסים של בני אדם וקבוצות שונות לא עולים בקנה אחד, ע”כ צריך גוף שלטון מרכזי שינהל את הקונפליקט.

עצם המגמה האזרחית לכונן שינויים ולא לקבל את המציאות כפי שהיא – אינה בהכרח רעה. רוב המהפכות שאנו נהנים מפירותיהן היום, הינן מהפכות שחרגו מהסדר החברתי שהיה מקובל או מהנורמה שהנהיגה המדינה או החברה באותם ימים. מהפכות חברתיות, פוליטיות ודתיות, תמיד מערערות את ועל המצב הקיים. מהפכות מבקשות לקרוא תיגר בצורה זו או אחרת וחותרות לפעולה ולשינוי. בהיסטוריה הקרובה שלנו (יחסית) התנועה הציונית היא דוגמא לתנועה שביקשה לחולל שינוי במציאות על ידי שקראה עליה תיגר. היא ערערה על המוסכמות הפנימיות בעולם היהודי שבגלות כמו גם על המוסכמה של אויבי ישראל שחיי העם היהודי הם הפקר ומרמס לכל רגל. כמו המהפכה הציונית אצלנו, כך גם המהפכה בארה”ב ביחס לעבדים. שנים רבות שללה ארה”ב את זכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה שלה רק בשל מוצאם וצבע עורם. התנועה לשינוי העוול הזה הייתה תנועה של אזרחים שסירבו לקבל את המציאות כפי שהיא והחליטו אף להתעמת עם החוק עצמו ועם האמונים על אכיפתו.

ואולם, לא רק מהפכות גדולות. לפעמים מדובר במעשה בודד או בתנועה שאין בכוונתה לחולל מהפכה, אלא למלא ואקום, לתקן משהו במציאות הפצועה. תנועות רבות כאלו יש בישראל הפועלות בכל יום בשדרות עשייה שונים ומגוונים: בתחומי החינוך , הבריאות, התחבורה, הרווחה, הדת, החוק והמשפט ועוד ועוד. ארגונים רבים פועלים היכן שהמדינה אינה פועלת מסיבות שונות או שהייתה אמורה לטפל בהם ובפועל הזניחה את הטיפול. כאמור, ארגונים אלו לא מייצרים מהפכות, אלא ‘תיקונים’ במציאות, המטיבים עם החברה הישראלית כולה בסופו של דבר. ארגונים כאלו נשענים על תמיכה כלכלית של תורמים בפעילות של הארגון ולפעמים גם בתמיכה נוספת של המדינה עצמה.

לא כל שינוי או השפעה על החברה היא חיובית וזה לעומת זה עשה האדם. החברה הישראלית ידעה להצמיח מעצמה גם פורצי דרך שחוללו אסון – במעשה אחד או בהתארגנות שלמה. רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל הוא דוגמה מובהקת לאדם בודד[1] שפעל מטעם עצמו וביקש לחולל שינוי במציאות הפוליטית על ידי שבירת הנורמה, החוק, האמון והמוסר. תנועת ‘המחתרת היהודית’ בשנות ה-80 היא דוגמא מובהקת נוספת, לארגון שהיה עלול להביא לכאוס שלם במדינת ישראל אילו תכניותיו היו מתממשות. בראשית ימי האינתיפאדה השנייה התארגנו לא פעם קבוצות של חיילים או אנשי ציבור שקראו שלא לשרת ביהודה, שומרון וחבל עזה וכל זאת תחת מציאות ביטחונית קשה, מורכבת ורגישה מאוד. סירוב לשרת בצבא או למלא פקודות על פי השקפה פוליטית, מסכנות את יכולתו של הצבא להתקיים. ישנם ארגונים נוספים הנתונים במחלוקת כמו ארגון ‘שוברים שתיקה’ שאף שאינו מפר את החוק, מכל מקום מפר את הקונצנזוס ואת הנורמה הציבורית-ישראלית ביחסה לצה”ל וכן את כללי הדיון הציבורי הפנים-ישראלי, בחוויה של רבים.

אם כן, מתי היחלצות לפני המחנה, כנגד הנורמה המקובלת היא ראויה ונכונה, ומתי היא הרסנית ומסוכנת? האם יש אמות מידה או שאלות שאנו יכולים להציב אותן בכדי לבחון את השאלה הזו?

דמותו של נחשון – היענות לאתגר

התבוננות בשלוש דמויות מן ההיסטוריה היהודית יכולה לעזור לנו לדייק את האתגר. הראשונה היא דמותו של נחשון בן עמינדב. הגמרא במסכת סוטה מתארת את ההתרחשות על שפת הים ומספרת לנו:

“אמר לו (לרבי מאיר) רבי יהודה […] לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה” (בבלי סוטה ל”ו ע”ב- ל”ז ע”א) .

נחשון מזהה שאין מנהיגות, שאין הובלה אקטיבית, ויותר מזה הוא מזהה שאין מי שנענה לקריאתו של הקב”ה “מה תצעק אליי דבר אל בני ישראל ויסעו” (שמות יד, טו). נחשון מזהה את הסירוב ליטול יוזמה, הוא מזהה את החשש ואת הפחד המקפיאים את ההיענות לאתגר. בנקודה משברית זו מקבל נחשון, אחד מראשי השבטים, החלטה לעשות מעשה על אף שלא התבקש – והוא כידוע קופץ ראשון. נחשון לא מבקש לעצמו שלטון או שררה, הוא לא דורש את החלפתו של משה וגם לא מעוניין במינוי בעקבות מעשיו, הוא זיהה צורך ופעל בשבילו רק בשביל לסייע לעם בשעתו הקשה.

נחשון מזהה כאמור קושי בקרב העם וההנהגה. בקרב העם “היו עומדים ונוטלים עצה אלו באלו” מדברים אבל לא מעיזים. בקרב ההנהגה – עמידתם השותקת של אהרון ומשה. הרגעים הם רגעי אימה ומהומה. הים סוגר מהצד האחד והמצרים עומדים עליהם לכלותם מהצד השני. משה ואהרון לא מצליחים ברגע המשבר הזה להשרות רוגע על העם, ובתוך כל המהומה הזו נחשון לוקח יוזמה וקופץ לים. היחלצותו של נחשון לפני המחנה הייתה קודם כל משום שזיהה קושי, זיהה כאב במציאות שיש לתת לו מענה.

המעשה הנחשוני מחייב אותנו לדיוק. נחשון אכן ביקש לעשות משעה שישפיע על הציבור אבל קפיצתו אל תוך הים סיכנה אותו בלבד. אולי כאן מסומן בפנינו העיקרון הראשון – היחלצות לפני המחנה לא יכולה לבוא על ידי פגיעה באחר שלא בחר בכך. כמובן כל מעשה של שינוי עלול גם לסכן, אולם השאלה האם הפעולה מסכנת באופן ישיר ומודע את הציבור או פרטים בתוכו היא שאלה קריטית וחשובה. אם היחלצותו של אדם מעבר לחוק למען מטרה חשובה כרוכה בפגיעה אקטיבית מודעת של היוזם באחר – הרי שיש בכך כדי להדליק נורה אדומה בוהקת, שמא המעשה, אינו לגיטימי.

קרח – ערעור הסמכות

קרח מזהה בעיה בשדרת המנהיגות כמו שהוא מבין אותה, הוא חושב שהמציאות צריכה להתנהל אחרת. הביקורת של קרח היא על המנהיגות ואולי אף על המסגרת כולה: “כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו מעל קהל ה'” (במדבר ט”ז ג’). אולם קרח לא בא בפני משה בעניין מסוים הזקוק תיקון, אלא מבקש “לשבור את הכלים” של המסגרת עצמה:

“וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת וגו” הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ” אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז”(משלי י”ח , י”ט) , זֶה קֹרַח שֶׁחָלַק כְּנֶגֶד משֶׁה וּמָרַד וְיָרַד מִן כָּבוֹד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְאֵין נִפְשָׁע אֶלָּא מְרִידָה. (מדרש רבה, פרשה י”ח, א’)

קרח מבקש ליצור משוואה חדשה בה “כולם שווים” אין היררכיה בציבור ובהנהגה, במציאות כזו אין שום יכולת להנהיג ולהוביל. בניגוד לנחשון שהבין את מקומו ודווקא משם הוא הצליח לייצר שינוי באותו רגע ולדורות, קרח העדיף לנסות להעלות את העם כולו לשדרת ההנהגה ולטשטש את הגבולות – דבר שכל שיטה דמוקרטית בעולם הייתה דוחה על הסף. המשמעות הפשוטה של חתירה למציאות בה כולם מנהיגים ואין שרשרת פיקוד, זהה למציאות בה אין מנהיגים בכלל: אנרכיה. על עומק עניין זה עמדו חכמים במדרש רבה:

דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם (לקרח ועדתו) משֶׁה: גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, יְכוֹלִים אַתֶּם לְעָרֵב יוֹם וָלַיְלָה? וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בַּתְּחִלָּה :”וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר (בראשית א, ה’), “וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ”, בִּשְׁבִיל תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם,[…] וְכָךְ הִבְדִּיל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר:” וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים” (דה”ימ א’ כ”ג י”ג) , אִם יְכוֹלִין אַתֶּם לְעָרֵב אוֹתָהּ הַבְדָּלָה שֶׁהִבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, אַתֶּם יְכוֹלִין לְבַטֵּל אֶת זֶה! לְכָךְ אָמַר לָהֶם: ” בֹּקֶר וְיֹדַע ה’ אֶת אֲשֶׁר לוֹ”(במדבר ט”ז ה’) וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, כְּבָר הוּא מְתֻקָּן:” וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו”.

כלומר, קרח ועדתו ביקשו לטשטש את הגבולות, את המסגרות הנצרכות כל כך לקיום המציאות כמו האור והחושך, היום והלילה. המרידה של קרח הייתה לא במשה האיש, כי אם בגבולות, במסגרות, בהיררכיה הכל כך חשוב לקיום הסדר החברתי.

העיקרון הנלמד מקרח הוא – שהיחלצות לפני המחנה אינה יכולה לבקש את ריסוק המסגרת של המחנה. המסגרת היא הדבר החשוב ביותר המשמר את המחנה. לפעמים יש כללים, חוקים ונורמות המחייבות שינוי. אולם מעשים שעלולים לפורר את המסגרת עצמה וכך גם את המחנה מבפנים, הרי שהם מסוכנים וחוצים את הקו האדום הלא לגיטימי. קרח יכול היה להגיע בפני משה ולטעון בפניו טענות קשות, הוא היה יכול להציע לו תכנית לפעולה כיצד לתקן כשלים, אולם במקום זאת הוא בחר בדרך שלא משאירה כל מקום למערכת ממלכתית המשמרת את הציבור. תפיסה ולפיה “כולם קדושים”, כולם צודקים וכולם יכולים להביא את צדקתם לידי ביטוי, היא תפיסה שלא ניתן לנהל על פיה חברה. במובן הזה העונש בו נענש קרח דומה מאוד למה שניסה לעשות לעם ישראל במדבר, לאמור, כשם שמניסה קרח לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי האומה כך נשמטה הקרקע תחת רגליו ובלעה אותו.

יתרו – שיתוף פעולה

כדי להבין טוב יותר את תפיסתו הבעייתית של קרח ניגע מעט בדמותו של יתרו חותן משה. רגע לפני קבלת התורה, רגע לפני שעם ישראל נכנס אל תוך מערכת החוקים המחייבת, מוצא יתרו את משה חותנו, שהוא קורס תחת העומס, שנטל ההנהגה “גדול עליו”:

“יג ויהי, ממוחרת, ויישב משה, לשפוט את-העם; ויעמוד העם על-משה, מן-הבוקר עד-הערב. יד וירא חותן משה, את כל-אשר-הוא עושה לעם; ויאמר, מה-הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך, וכל-העם ניצב עליך מן-בוקר עד-ערב. טו ויאמר משה, לחותנו: כי-יבוא אליי העם, לדרוש א-לוהים. טז כי-יהיה להם דבר, בא אליי, ושפטתי, בין איש ובין ריעהו; והודעתי את-חוקי הא-לוהים, ואת-תורותיו.” (שמות י”ח)

יתרו עומד כנגד משה וטוען כלפיו בחריפות: “לא טוב הדבר אשר אתה עושה: נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך: כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך” (שם פס’ י”ז-י”ח). יתרו מערער על האופן והדרך שבו מנהל משה את הציבור. אין זו טענה נקודתית זניחה, אלא טענה על שיטת המשפט הראויה. הרגע הזה יכול היה לגרום למשה לוותר על מקומו או להתעקש שהוא מסוגל, אבל משה מעדיף לקבל את עצתו של יתרו ולהיעזר בעם עצמו – למצוא בין האנשים את ישרי הדרך והדעת שרוצים להיות שותפים, מי בסיוע קטן דוגמת שרי העשרות, ומי בסמכות ואחריות גדולות יותר כ’שרי המאות והאלפים’. שיתוף הפעולה הזה בין משה לציבור הוא היוצר את האפשרות של יתרו לברך “וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום”. היוזמה של יתרו אינה “ניטלת בכוח”, יתרו אינו מנסה לבצע מהפכה ללא הסכמת משה, הוא מניח הצעה מתוך רצון לטייב את עבודת הקודש של משה. מכאן הדרך לשיתוף פעולה סלולה. יתרו מבקש לשתף פעולה עם משה ומשה משיב בשיתוף הציבור.

בשנות ה-80, פרסם מתאו בכלא יהודה עציון, מי שהיה ממנהיגי ‘המחתרת היהודית’, מסה בעלון ‘נקודה’ תחת הכותרת: ‘להניף סוף סוף את דגל ירושלים’. הדברים הבאים ימחישו שגם כאשר הכוונה היא טובה, אם היא מערערת על הסמכות ואינה חותר לשיתוף פעולה עם מקור הסמכות (המדינה) הרי שהיא הופכת לסיכון גדול:

“היוזמה העצמית ונטילת האחריות וסמכות הפעולה היו למאפיינים שאי אפשר בלעדיהם. […] כשבא אני כיום להתייצב, כביכול, לצידה של הציונות החילונית, בנקודה זו, הרי זה לא מטעמה ולא כשיטתה. מה שמבקש אני לעשות במאמר זה הוא להסביר כי נטילת היוזמה, משא האחריות וכורח סמכות הפעולה בגאולת ישראל הוא הגיונה הבסיסי של תורתינו והוא איפוא רצון הי”ת מאיתנו”

המילים המהדהדות של יהודה עציון, בדבר “נטילת האחריות וסמכות הפעולה” ו”כורח סמכות הפעולה בגאולת ישראל” מלמדים שהוא מאמין שיש לו את הלגיטימציה לפעול אל מחוץ לגבולות הנורמה והחוק. המשוואה שלו היא ל’ציונות החילונית’ שמרדה בעולם הדתי, בבית המדרש בתורה ובמצוות, דחפה עצמה לפעולה ונטלה את הסמכות לעצמה – בהבאת הגאולה. אולם האם אכן כך? האם מציאות בה עם ישראל הוא נטול הנהגה וריבונות דומה למצב בו לעם היהודי ממשלה וריבונות משלו? נטילת הסמכות של הציונות הייתה במציאות בה לעם היהודי לא הייתה ריבונות ולפיכך לא הייתה לו מחויבות לממשלה אחת לחוק ולסדר מדיני הנקבע על פיו נבחרי הציבור. על כן, על אף הסיכון, לא היה כאן ערעור על הסמכות המרכזית של עם ישראל. אולם במציאות של ריבונות, נטילת הסמכות מן הממלכה בכוח, יש בה כעין מרידה במלכות המסכנת את הממלכה ואת העם כולו. מרגע שישנה ריבונות, שישנו שלטון המגמה חייבת להיות שיתוף פעולה ולא נטילת היוזמה וסמכות הפעולה בכוח.

היוזמה המגיעה מלמטה, מתוך מחשבה ורגישות למציאות, היא מבורכת ונכונה ובלבד שהיא מבקשת לטייב את הפעולה של המערכת הממלכתית ולשתף עמה פעולה. אולם, ברגע שהיא מבקשת לרסק את סמכותה של ה”ממלכה”, של המסגרת, של המערכת כולה, הרי שהיא הופכת לנטל .

הערה חשובה

מתוך הדיון על יזמות הפועלת מן השטח ומאתגרת את המסגרת, מן הראוי היה להתייחס גם לדמותו של פנחס הכהן. פנחס כזכור נהג בקנאות באירוע קשה בו נצמדו ישראל לבעל פעור. הדיון בנושא הקנאות אכן שייך הנה, אולם הוא פותח לנו פתח רחב ומאתגר ולכן בחרנו שלא להרחיב על כך. יחד עם זאת יש לציין שהקנאות של פנחס – גם בתורה וגם בחז”ל אינה עוברת חלק. בירושלמי נאמר במפורש: “פינחס שלא ברצון חכמים”[2]. במשנה צומצמו מאוד המקרים בהם הקנאות אפשרית (משנה סנהדרין ט, ו’). חכמים הבינו היטב את הסכנה הגדולה הטמונה בנטילת החוק והסמכות לידיים הכרוכה בפגיעה באחר – וביקשו להרחיק את האדם מכך, צדיק ככל שיהיה!

רעיון יסודי זה נמצא כבר בתורה. הקב”ה מברך את פנחס : “הנני נותן לו את בריתי שלום” (במדבר, כ”ה י”ב) כשכר על מעשהו. אולם שכר זה מלמד על הסכנה שבמידת הקנאות. מידת השלום היא הפך מידת הקנאות, יש בה את המתינות ואת העין הטובה. השלום מונע את המלחמה ומבקש לפתור בעיות בדרכי נעם. הקב”ה נותן ברכה מיוחדת לפנחס, ברכה שאמורה לרסן את מידת קנאותו. בברכתו לפנחס, כאילו מורה הקב”ה לפנחס ולדורות כולם, כי הדרך הנכונה היא דווקא דרכו של אהרון: “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (משנה אבות, פרק א, י”ב) . הרצון לתקן את המציאות ולהשפיע עליה לטוב מתוך אחריות ויוזמה הוא מבורך, אלא שהוא אמור להתממש בדרכי שלום ללא כל פגיעה באחר ושבמהותן פועלות “בתוך המסגרת”. כל זאת בניגוד ל”קנאות” הפועלת מחוץ למסגרת וכרוכה, כמעט תמיד, בפגיעה בזולת.

ואיפה זה פוגש אותנו?

את העקרונות הללו אפשר ואף מתחייב להכיל גם במישור האזרחי-דמוקרטי. במשטר הדמוקרטי קיימים ארגוני מגזר שלישי, המבקשים לפעול אל מחוץ למגזר הציבורי ולהשפיע על מבחוץ על החברה:

“מקומם של ארגוני המגזר השלישי, נמצא במרחב הציבורי בתפר שבין המדינה לאזרח, ובין הציבורי-כללי לבין הפרטי. […] עליהם לפעול במרחב הציבורי ולהשמיע קול מחאה, אם וכאשר הם נדרשים. נתיב פעולתם בשביל הצר שבין הפוליטי, הציבורי והפרטי במתחם החוק ועל קו גבולותיו”[3]

תנועות רבות וגופים רבים נחלצים לא פעם לפני המחנה, בפני רשויות המדינה ומבקשים לחולל תיקון, למלא ואקום, למחות על עוולה, להשפיע על מהלכים ציבוריים ועוד. אולם המגזר השלישי שאמור לפעול בגבולות החוק, לא פעם מוצא את עצמו פועל על גבולות החוק. וכמובן שהדבר מעלה את השאלה מתי הפעולה החלוצית הזו לפני המחנה היא מבורכת וראויה ומתי היא מסוכנת ומערערת את האיזון העדין שבין היחלצות בריאה להיחלצות מסוכנת?

לאור דברינו עד עתה, הפעולה של הארגונים תיבחן אופן הבא:

ראשית, יהיה עלינו לבחון האם הפעולה הנעשית עלולה לפגוע באחרים באופן מודע. במידה ופעולה של ארגון או אדם כרוכה בפגיעה מודעת של היוזם באחר שלא בחר בכך יש בכך, כדי לפגוע בלגיטימיות שלה. הרעיון היסודי הזה כשלעצמו עשוי לספק סינון ראשוני משמעותי בין חלוציות טובה ובריאה לבין חלוציות מסוכנת שעלולה לפגוע לא רק בבודדים אלא בחסינות החברתית של אזרחי המדינה.

שנית, בחינת המניע. מה הכוח המניע את הארגון או המעשה? האם הכוח המניע הוא הרצון לטייב את השירות לאזרח, להיטיב ולתקן משהו בחברה תוך שיתוף פעולה עם המוסדות הממלכתיים במדינה, או שמא המטרה לפורר את האמון במוסדות עצמם, או חלילה בחוק? אם המטרה של הארגון הוא לפורר את המסגרת, את הממלכה, אם מטרת הפעולה היא פגיעה חלילה בתשתית ובאבני היסוד של המבנה החברתי, הרי שמדובר בחלוציות אנרכיסטית של קרח וכל עדתו, שביקשה לערער על עצם הסמכות השלטונית והממלכתית ולא בטיוב המציאות.

מגזר שלישי – אבן יסוד בדמוקרטיה

ניסן לימור ובנימין גדרון, במאמרם ‘אחריותם הציבורית של ארגוני המגזר השלישי בישראל’ טוענים שקיומו של מגזר שלישי אינו רק מטייב את המציאות אלא מניח את אבני היסוד של הדמוקרטיה:

“נטילת אחריות ציבורית על ידי ארגוני המגזר השלישי היא חלק ממהותו של משטר דמוקרטי. תופעת התאגדותם של בני אדם לקידום ענייניהם הוא מהזכויות המוכרות במסגרת זכויות הפרט ומושג החירות והיא חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית. על פי עמנואל קאנט, הקשרים בין אדם לרעהו הם המפתח ליכולתו של אדם לפתח את יכולותיו ולקדם את ענייניו […] ואילו רוברט מיכלס מסביר כי ארגון פועל כמנגנון לתיעול פעולותיהם של בני האדם בחברה חופשית.” [4]

כלומר, החברה הדמוקרטית המניחה את החירות האנושית כאבן יסוד, חייבת לאפשר את היוזמה מלמטה, שכן לא ייתכן שאת הכל יכתיב השלטון. הקול הנשמע מהשטח הוא חשוב והוא מבטא את האמון העמוק של הדמוקרטיה באדם ובחירותו. ויחד עם זאת מגדרים לימור וגידרון אל לו למגזר השלישי לפרוץ את המסגרות והסמכות של המגזר הראשון:

“הגם שארגונים אלו הם פרטיים ואינם חלק מהמגזר הציבורי, פעילותם משיקה לסוגיות ציבוריות. היותם מסגרות פרטיות אינה מונעת מהם להתערב במרחב הציבורי, להעלות נושאים לסדר היום ולהשפיע על מקבלי ההחלטות בגישות לא שגרתיות, ובכך עיקר כוחם וחשיבותם […] נתיב פעולתם בשביל הצר שבין הפוליטי, הציבורי והפרטי, במתחם החוק ועל קו גבולותיו” [5]

כלומר, כל עוד נשמרת הפרדיגמה ולפיה המגזר השלישי מקבל את המגזר הראשון, פועל מולו, לעיתים מוחה ולעיתים מסייע בגבולות החוק, גם אם לעיתים הוא משחק על “קו גבולותיו”, הרי שמדובר בחלוציות נחשונית מבורכת ובריאה, שהיא אבן יסוד בדמוקרטיה. אולם ברגע שהיוזמה המגיעה מלמטה תבקש לפורר את המסגרת ומוסדות המדינה – שם היא מאבדת מהלגיטימיות שלה והופכת לחלוציות קרחית אנרכיסטית מסוכנת.

בחזרה לימי רצח רוה”מ יצחק רבין ז”ל

רצח ראש הממשלה רבין ז”ל בוצע ללא ספק מתוך ניסיון נואל לצאת חלוץ לפני המחנה. לא ננסה להוכיח כאן שרצח ראש הממשלה הוא מעשה נפשע ובלתי נסלח, דבר זה ברור וזועק בקול. כל ניסיון שלנו להוכיח זאת יוריד מחומרת העוול והפשע הנוראים והאיומים ההם. אולם מן הראוי לראות כיצד הגיבה החברה הישראלית לרצח. החברה הישראלית לא התפרקה, למרות שהיה חשש שאכן כך יקרה. הניסיון לפגוע בכללי המשחק של מדינת ישראל, לערער על המסגרת, על הלכידות החברתית ועל התפיסה שמחלוקות פותרים באמצעות מנגנונים אלימים – לא צלח לשמחת כולנו וטוב שכך . בפועל נראה כי החברה הישראלית הצמיחה לאחר הרצח ארגוני מגזר שלישי רבים שעסקו באופן ישיר בניסיון להביא ללמידה וקירוב שפות בין המחנות השונים שבה. ארגונים אלו פעלו ועדיין פועלים בשיתוף פעולה מלא עם ‘הממלכה’ (המדינה) לטובת אזרחי ישראל כולם ולטובת חברה המסוגלת לחיות יחד גם בתוך השסעים.

בימים אלו, ימי מגיפה ושבר חברתי מן הקשים שידעה החברה הישראלית, שבר המאיים על הבריאות על הכלכלה אולם יותר מכל מאיים לרסק את האמון של הציבור במוסדות השלטון, של מחנות הציבור הישראלי אלו באלו – רצוי שנלמד ונאמץ משהו מהימים הקשים ההם. הימים שקדמו ותגובת הימים שבאו עלינו לאחר סתיו 1995.