אחד העם טבע את הביטוי המשקף בצורה עמוקה את היחס ההדוק בין השבת לעם ישראל: “יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם” (אחד העם, על פרשת דרכים, כרך ג’ עמ’ ע”ט).
יחד עם זאת, עם התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל התקיים דיון ציבורי בדבר אופייה של השבת במרחב הציבורי שהתפתח ל”הסכם הסטטוס קוו” – אשר נשען על ההבנה שהציבורים השונים צריכים לארגן את ניהול המרחב הציבורי – ה”פרהסיה” – מבחינה דתית כדי שיוכלו לחיות יחד.
עם השנים חלה שחיקה בהסכם הסטטוס קוו ובאכיפת החוקים הנובעים ממנו, ויש דרישה לדיון מחודש בהסדר זה.
המסחר אסור בשבת לפי ההלכה ובא לידי ביטוי ב”חוק השבת”, אולם בפועל אין הדבר כך ומרכזי בילוי ומסחר רבים פועלים בשבתות. סוחרים מעדיפים לשלם קנס זעום יחסית (750 ₪) ולסחור ולהרוויח פי כמה וכמה, והציבור הדתי חושש לנהל דיאלוג עם הצדדים בעלי האינטרסים או בעלי האידיאולוגיה הליבראלית כדי שלא להיכנס למצב של “שימת מכשול” והתרת חילול שבת בפרהסיה. המצדדים בהתרת סוגים שונים של מסחר בשבת טוענים שהשבת היא אמנם יום ללא עבודה, אם כי יחד עם זאת היא יום של מנוחה ובילוי, ולכן מקומות בילוי צריכים להיות פתוחים בה (גם אם הדבר כרוך בעבודה על ידי מיעוטם של העובדים). לפיכך מסעדות, תיאטראות וקולנוע צריכים להיות פתוחים. לדידם העדר מקומות בילוי פתוחים בשבת פוגע באופי של היום כיום בילוי. מצטרפים לטענה זו אלו המבקשים לפתוח מוקדי מסחר קמעוניים – בטענה שמדובר ביום שבו אנשים אינם עובדים ולכן הם יכולים לערוך קניות בהיקף נרחב, מה גם ש”שופינג” הוא סוג של בילוי. חלקם מוכנים לכך שמרכזי מסחר לא יהיו פתוחים במרכזי הערים אלא בקיבוצים ובאזורי תעשייה.
הצדדים המתפלמסים בדיון: יש להבחין בין אלו שיש להם אינטרס לבין אלו המאמינים שיש להם הצדקה. יתכן שיש למישהו אינטרס, אבל הוא אינו מאמין שיש לו הצדקה – למשל בעל רשת חנויות קמעוניות שהוא יהודי דתי אדוק יתכן מאוד שיש לו אינטרס להשאיר את החנויות פתוחות בשבת אבל אין לו הצדקה לכך – הוא מאמין שזה אסור על פי דין התורה.
אם כן, הצדדים המתווכחים בדיון הם בראש ובראשונה אידיאולוגיים –מצד אחד דתיים מכל הסוגים וגם מסורתיים, ומצד שני ליברלים ואלו התופסים את יהדותה של המדינה בעיקר במונחים לאומיים או תרבותיים ולאו דווקא במונחים דתיים-הלכתיים.
שני הצדדים האידיאולוגיים הללו יוצרים קואליציות עם קבוצות אינטרסים מתאימות – למשל הליברלים עם בעלי מוסדות בידור, מסחר, תחבורה וכדומה, העשויים להזדהות עם ההשקפה הליבראלית. לעומת זאת יכולים אזרחים דתיים ליצור קואליציות עם איגודי עובדים העשויים לחבור אליהם לטובת הגבלת עבודה ופעילות של מפעלים בשבת.
מצורפים שני פסקי דין בהן עלתה שאלת זכויות הפרט לנוכח צביונה הציבורי של השבת במדינת ישראל:
אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד – ב”פסקת ההגבלה” שבסעיף 4 – מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי.יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי.
השופטת דליה דורנר (רע”פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע”מ נ. מדינת ישראל[1]
· האם חוק שעות העבודה והמנוחה פוגע בחופש העיסוק?
· כיצד ייושם ההיגיון המובע כאן בסוגית התחבורה הציבורית בשבת?
השופט ברזון:
במובן זה העותר לא נפגע ואינו יכול להיות נפגע על־ידי שידורי טלוויזיה בשבת. אם הוא בעל מכשיר טלוויזיה, אין איש כופה עליו להפעילו בניגוד להכרתו, ואם אינו בעל מכשיר — הוא אינו עומד אפילו בפני הצורך לכבוש את יצרו להפעילו. מה ממנו יהלוך אם אנשים אחרים, יהודים שאינם שומרי־שבת ולא יהודים, יהנו מהמכשירים שברשותם? למעשה, שום דבר לא נגרע מהעותר על ידי שידורי הטלוויזיה בשבת. מה שהוא מבקש להשיג זה לא זכות ייתרון או טובת הנאה שנשללו ממש, או להתנער מנטל מיותר שרוצים להטיל עליו. מה שהוא מבקש זה למנוע מהזולת, בניגוד לרצונו, ולהכרתו, לקיים אורח חיים שונה משלו וליהנות משידורי טלוויזיה בשבת. לא לשם כך קיים בית־משפט זה ולא לשם כך יעניק מעמד לעותר אמת, כל אחד חייב לכבד את רגשות הזולת, לרבות רגשות דת ואמונה, ולהימנע עד כמה שאפשר מלפגוע בהם. זהו צו מוסרי נעלה, שבלעדיו לא ייכונו חיי חברה תקינים ומכובדים. אבל צו זה חל על כולם. כשם שראובן חייב להתחשב ברגשי הדת של שמעון, כך שמעון חייב להתחשב באורח החיים החפשי של ראובן הנובע מהכרתו הפנימית, ואל לו לאחד לנסות לכפות על השני את דעותיו ואמונותיו שלו. אילו הכרנו במעמדו של העותר במקרה זה היינו צריכים להכיר גם במעמדו של איש הכפירה הדתית, שהיה קובל, למשל, על קיום כשרות בשירותי המדינה. ומה היינו משיבים לאדם בעל חוש אסתטי מפותח באדריכלות, שהיה מתלונן על רשות התכנון בעירו שהתירה להקים בנין שלדעתו אינו הולם את הדמות הארכיטקטונית של הסביבה׳ אם כי הוא עצמו אינו נוגע ישירות בדבר?
בג״צ 287/69 שמחהמירוןנגדשרהעבודה, רשות השידור ושר הדואר
· האם השופט ברזון שוקל כאן את שיקולי ‘הזהות היהודית’?
· האם ישנן זכויות של התובע שנפגעות כאן?
[1] הנדימן, לאחר שהורשעה בהעסקת עובדים בשבת כנגד חוק שעות המנוחה, עירערה לביהמ”ש העליון בטענה שחוק שעות עבודה ומנוחה נוגד את חוק יסוד חופש העיסוק
