מאמר מתוך ידיעון החופש הגדול תשע”ה- קשקשת ברשת

באתר הממשלתי ‘חיים חכם ברשת’ התפרסמה, תחת הכותרת כללים לשמירה על נימוסים טובים ברשת, הרשימה הבאה:

אתם לא באמת לבד – זכרו שיש אנשים שקוראים את התגובות וההודעות שלכם
התאימו את ההתנהגות הרשתית שלכם לסיטואציה שבה אתם נמצאים
הפגינו איפוק, בעיקר כאשר נדמה לכם שמישהו העליב אתכם
סלחו לטעויות של אחרים
שימוש באותיות גדולות באנגלית, סימני קריאה, הבלטות והדגשות אחרות נתפסות כצעקה. הגבילו את השימוש בהם
אל תעליבו
אם יש לכם שם משתמש, הפגינו עקביות בשימוש בו והימנעו מפעולה תחת שם משתמש של אדם אחר
אל תפיצו דואר זבל
שלחו הודעות קצרות, ברורות וללא שגיאות
אם אתם בחדרי צ’אט- אל תפסיקו משתתפים אחרים באמצע והישארו צמודים לנושא
השתמשו בסמלי הבעה ובקיצורים נפוצים.

האם מדובר ברשימת המלצות בלבד? כיצד פועלת המדינה שעה שאדם אינו מפגין איפוק, לא זוכר שהוא איננו לבד, או מפסיק משתתפים אחרים באמצע…? האם זו אחריות המדינה לאכוף את ההתנהלות ברשת, ואילו שחקנים נוספים יכולים לשמש כרגולטורים בהקשרים אלו?

חופש הביטוי הוא נדבך חשוב במשטר הדמוקרטי, הוא מאפשר לכל אדם להביע את עמדותיו, אך לא פחות חשוב מכך – אף להיחשף לעמדותיהם של אחרים. הזירה האינטרנטית מטלטלת את היחסים בין חופש הביטוי והרגולציה באופנים שונים[5]:

• למידע יש יכולת לחצות גבולות תוך התגברות על מכשולים מסוגים שונים.
• המידע עובר באופן מהיר וזול יותר מאשר אי פעם.
• לראשונה, יכולת פרסום המידע תלויה בפרט ולאו דווקא בממסד או במנהיגות.
• הרשת מאפשרת אנונימיות של הדוברים, מה שמאפשר מחד לקבוצות פריפריאליות להיכנס לשיח, אך מאידך לעמדות קצה לקבל במה נרחבת.
• אכיפה רגולטיבית על תכנים ברשת הפכה לבעיה מורכבת ביותר. וויסות המידע איננו קשור לאכיפה בלבד, אלא לכך שהמידע מתנהל במערכות חוקים של מספר מדינות בעת ובעונה אחת, התנהלות שאיננה עומדת תמיד בהלימה.

חופש ביטוי מוחלט ללא הגבלות היה בלתי אפשרי בעולם טרום אינטרנטי, ועל אחת כמה וכמה בכפר הגלובאלי של הרשת. הגבלה על האינטרנט דוגמת סין או קוריאה אף היא איננה עולה בקנה אחד עם הערכים הדמוקרטיים. כיצד אם כך מסתגלים שלטון החוק והחברה הישראלית לשינויים אלו הקשורים למידע הזורם ברשת? להלן מספר אייטמים תקשורתיים העשויים לסייע לדון בשאלה זו:

כתב אישום הוגש היום (חמישי) נגד ג’מאל סולימאן אבו רעד, תושב אום אל-פחם בן 22, לאחר שפרסם ושיתף פוסטים בעמוד הפייסבוק שלו שמביעים תמיכה בארגון “המדינה האיסלאמית” (דאעש). בחקירתו הודה אבו רעד במיוחס לו, ועל סמך זאת ועל רקע הפרסומים שלו ברשת החברתית הוגש נגדו כתב האישום.

(אמיר בוחבוט, וואלה חדשות, 28.5.2015)

בכל הקשור לביטחון המדינה, לאיומים על נבחרי ציבור ולאלימות פוליטית ברשת, מנגנוני הביטחון כורים אוזן לנעשה ברשת, ופועלים כנגד מי או מה שעשוי להוות איום בטחוני.

פייסבוק הסירה ביממה האחרונה לפחות שני דפי ימין ששימשו לדיווח על ערבים ושמאלנים שיצאו נגד מבצע צוק איתן או נגד צה”ל ככלל.

הדפים שהוסרו: “ריכוז עוכרי ישראל” ו“נקמת היהודים” קראו לגולשים להפעיל לחץ על מעסיקים כדי להביא לפיטורי עובדים, רובם ערבים, אך גם יהודים. בחלק מהמקרים היה מדובר בהתבטאויות קיצוניות כמו הבעת שמחה על מות חיילים ותמיכה גלויה בחמאס, בחלק מהם מדובר בביקורת.
(עודד ירון, הארץ, 29.7.2015)

פייסבוק הפכה להיות המפקחת על התכנים שברשת, מתוך הבנה כי קיום וירטואלי אוטונומי מותנה בכך שקהילת הרשת תקפיד על גבולותיה היא.

אירועי סוף השבוע העלו שוב לתודעה את תופעת השיימינג — הפעם עם סוף טרגי. מנהל לשכה ברשות האוכלוסין אריאל רוניס התאבד, לאחר שאשה התלוננה כי סבלה מיחס מפלה וגזעני בלשכה שניהל, וציינה גם את שמו. זמן קצר לאחר שהסטטוס של האשה התפרסם הוא זכה לאלפי שיתופים וסיפורה הגיע לתקשורת, כולל ריאיון בתוכניתו של רפי רשף.

הרשתות החברתיות הפכו בשנים האחרונות כלי רב עוצמה, לעתים לטובה, אך פעמים רבות גם לרעה. מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט, אורנה היילינגר, אמרה ל”הארץ” כי המקרה הנוכחי מדגים עד כמה הרשת עשויה להיות כלי בלתי מידתי לתגובה. “זה מפחיד עד כמה היא חזקה”, אמרה. “זאת דוגמה מובהקת לפוסט שהוא לכאורה לגיטימי, אבל הופך תוך כמה שעות לכדור אקדח. כי זה לא רק מה שהיא כתבה אלא גם ההסלמה שזה עושה בציבור”.
(עודד ירון, הארץ, 25.5.2015)

בריונות או הטרדה ברשת בעלות אופי מיוחד, בין היתר בגלל האנונימיות של המטריד, בגלל תפוצת דברי הבלע ובגלל שלקורבן אין מקום מחסה בו יוכל להסתתר מפני מי שמבקש לפגוע בו. חוק לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, כמו גם חוקים אחרים, אינם מסייעים במקרים הרבים בהם קשה להוכיח מיהי היד שמאחורי המקלדת.

התקשורת האינטרנטית שינתה את כללי השיח, ומעורבותה של המדינה כמפקחת על כללים אלה הפכה למורכבת ולעיתים לבלתי אפשרית. אנרגיות רבות מופנות אל האיומים הביטחוניים למיניהם, אך מה קורה בזירת ‘הפרהסיה’ הפוגענית והחשופה שאיננה מתקיימת בשדה הרחב של המדינה אלא בזירה של האדם הפרטי, העשוי למצוא את רשות היחיד שלו נפרצת? אילו כלים מצויים בידי הרשויות בתחומים אלו? אנו בוחרים לסיים ידיעון זה במספר שאלות מטרידות:

כיצד שומרים על זהות ליבראלית של המדינה, מבלי להפקיר את הפרהסיה ומבלי לוותר על הפרהסיה ככלי לביקורת השלטון?

האם מתוך חשש לפגיעה באופייה של הרשת כפרהסיה, המדינה איננה מושכת את ידיה אף מהרשת כרשות הרבים, בה אנשים מקיימים אורח חיים יומיומי, ובה הם עשויים לגלות את עצמם כנפגעים מן הבחינה הכלכלית-נזיקית?

מתי והאם נראה קמפיינים גדולים כמו אלה שהובילה המדינה כנגד העישון או השמנת היתר גם בתחום של הסכנות הטמונות בשימוש לא ראוי ברשתות החברתיות?

אילו כוחות רגולטיביים יש ביכולתו של הציבור להצמיח מתוכו, ללא קשר ליד מכוונת מלמעלה, במטרה לשמור על רשות הרבים ועל הפרהסיה שלו כפי שנעשה בעבר בכיכרות העיר ובשווקים?

ולבסוף, מיהו המבוגר האחראי במרחב הציבורי הווירטואלי? האם זו המדינה, ספקיות האינטרנט או האדם היחיד המוצא את עצמו ביחסים מבוססי אינטרנט, בהם שולטת האנונימיות מחד והפיקוח המוגבל מאידך?

שישים שניות על שיימינג שלפני עידן המחשב…

בדיחה ירושלמית ותיקה מספרת כי קירות מאה שערים היו צריכים כבר מזמן להתפורר, אלא שדבק הפשקווילים מונע מהן לקרוס…

הדוגמאות לפשקווילים רבות: מודעה בשם עיריית ירושלים הפוטרת מתשלום ארנונה, פשקוויל הנתלה דקות לפני הדלקת נרות על מנת שכל העוברים והשבים יחלפו על פניו בשבת, שני אנשים המקבלים תשלום עבור קריאה מלאת עניין במודעה – קריאה שמטרתה איננה אלא למשות ולייצר קהל נוסף… אלה מקצת מתכסיסי הפשקווילים הנערמים, חדשות לבקרים, על קירותיה של שכונת מאה שערים.

מה מטרתם? מי עומד אחריהם? את מה או את מי הם משרתים? וכיצד?

פשקווילים חשובים יותר מוצאים כמובן את דרכם אף לזירות שמחוץ לשכונה ומחוץ לעיר.

“פשקוויל זה נשק חם” אומר יואליש קרויס, איש העדה החרדית, שברשותו למעלה מ – 20,000 פשקווילים, אלה נסרקו והועברו לאחרונה לספריה הלאומית. הפשקווילים מספרים את סיפורה של שכונת מאה שערים הסגורה ומסוגרת, אך למעשה מגוללים את אופני התקשורת בזירת הפרהסיה של כל חברה אנושית באשר היא.

החופש הגדול מזמן שעות רשת רבות

הרשת האינטרנטית ממסכת את זהותו של הכותב, שעה שערפל זה מאפשר לקעקע את הגבול בין רשות היחיד ורשות הרבים. מה שאדם עושה בד’ אמותיו עשוי לקבל במה פומבית בהינף מקלדת, ופריצה לרשות היחיד שלו עשויה להיעשות דרך צג המחשב. זאת ועוד, האנונימיות מחריפה את הפרהסיה הן במובנה היווני והן במובנה היהודי. אמירת האמת הבלתי פופולארית, ולעיתים הבלתי מנומסת או הבלתי נכונה, מוטחת ביחיד בזירה הפומבית הרחבה ביותר שניתן להעלות על הדעת. לצד זאת, חילול מה שנחשב קדוש בחברה הישראלית, כמו פרסום שמות הרוגים בקרב בטרם הגיעה הידיעה ליקיריהם, מתאפשרת באמצעות הפרהסיה האינטרנטית. בידיעון זה עמדנו על הקשיים של הסמכות השלטונית, כמו גם החברתית, לשלוט על תכנים המתנהלים ברשת. ראינו כי ישנם תחומים בהם המדינה, או ספקיות האינטרנט, נוטלות את האחריות לקבוע כללי התנהלות ראויים, סיימנו בתובנה כי עוד רבה המלאכה וארוכה היא הדרך בתחום זה.

האינטרנט הוא ‘נשק חם’, הלוואי ונדע לעשות בו שימוש מושכל ואחראי והכי חשוב – שנדע לתת כלים לילדינו ולתלמידנו לנצל משאב זה בבגרות, בזהירות ובאחריות.

[4] http://gov-net.gov.il/Pages/HomePage.aspx

[5] מבוסס על: מ: ד”ר קרין ברזילי נהון; פרופ’ גד ברזילי, ‘חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה’, בתוך: בירנהק מיכאל (עורך) ‘שקט מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל’.