מאמר מתוך ידיעון מי ל-ה’ אלי! דיון בתפיסת היהדות כתרבות
את פניה של שנת תשע”ה קידמו כותרות עיתונים שעסקו בכוונתם של חברי הכנסת רות קלדרון ואלעזר שטרן להגיש הצעת חוק שנושאו השבת במרחב הציבורי. חוק זה, שעורר הדים עוד טרם הגשתו, משתמש באמנת גביזון-מידן כמתווה היסוד לפרטיו השונים. בין היתר מבקש החוק לאשר הפעלת תחבורה ציבורית על ידי הרשויות המקומיות, לפתוח מתנ”סים עבור הציבור החילוני בדומה לפתיחת בתי הכנסת עבור הציבור המתפלל, ולבחור באישור לפתיחת מוסדות תרבות ופנאי (מוזיאונים, בתי קפה, תיאטראות וכד’) כברירת המחדל הכפופה להגבלות הרשות המקומית. כמו כן מבקש החוק להסדיר רכישת כרטיסים מוקדמת באתרים הפתוחים בשבת. עם אילו חוקים או אירועים קודמים מתכתבת הצעת החוק ומדוע קמו עליה עוררין?
ביוני 2014 החליט שר הפנים דאז, גדעון סער, לא לאשר חוק עזר עירוני המאפשר פתיחת מרכולים בתל אביב ביום השבת. חוק עזר עירוני המאפשר פתיחת מרכולים במשך שליש מהיום בלבד, עומד תלוי וממתין להכרעתו של שר הפנים הנכנס גלעד ארדן. בבואו לנמק את החלטתו אמר גדעון סער את הדברים הבאים[1]:
על מנת לבחון אם חוק העזר ראוי אם לאו, לא ניתן להימנע מלדון בשאלת יסוד הנוגעת לשורש העמוק ביותר של החברה הישראלית: איך אנחנו כחברה הישראלית מעוניינים לראות את הרחוב הישראלי ביום המנוחה השבועי, בשבת? האם אנחנו מעוניינים שיום השבת יהיה דומה או אפילו זהה ליום חול? מהו האופי שאנו רוצים להקנות ליום המנוחה?
בהמשך דבריו מתייחס גדעון סער לתכליתה כפולת הפנים של השבת הישראלית, התכלית הסוציאלית-חברתית והתכלית הדתית-לאומית. ואכן, מאבק זה אודות אופייה של השבת התל-אביבית לא הזכיר באופיו את ההפגנות הגדולות אודות פתיחת כבישים או חניונים בירושלים. מאבק זה ייצג את קולם של בעלי המכולות הקטנים המעוניינים לנוח ביום השבת, ואינם יכולים לספוג את פתיחת בתי העסק כפי שעושות הרשתות הגדולות מרובות העובדים.
השבת הדתית לעומת השבת החברתית עולה אף בדברים הבאים שכתב ג’קי לוי:
“גוי אחד בארץ”
ביתי הקטנה חוזרת מהגן ובכל פעם יש לה שיר חדש.
מה למדתם בגן? תוציאי את האצבע מהפה, כולם רוצים לשמוע.
והנה זה מתחיל, בקול צפצפני והכי מתוק בעולם.
“הא-יום ים שי-אי-שי-אי, הא-יום יום שישי”
עכשיו אני חייב להצטרף: מחר שבת מחר שבת שבת מנוחה”
“קודש!” צווחת הפנאטית הקטנה, “לא מנוחה, קודש!!”
“אפשר גם מנוחה” אני מנסה לרכך. “אפשר גם לשיר ‘שבת מנוחה’, מותק. אימא שלי הייתה גננת ואצלה…”
“לאאאאא!” רוקעת האינקוויזיטורית. מה אני מגדל אצלי בבית?! “לאאאא מנוחה! קודש!!! הגננת אמרה”
והנה פתאום גולש לו האסימון במסילתו, והבנה חדשה מאירה: נראה שגיל ה”חומרות” וה”תיקונים”, והקטנים הקמים על הוריהם, ירד קצת. אצלנו חיכו עם זה עד גיל שש-עשרה. אבל מה רע בגיל ארבע?
וחוץ מזה, הקטנה צודקת. היא שמה את האצבע על הבעיה. שבת קודש ולא שבת מנוחה היא הארכיטיפ של כל החומרות שבעולם. שבת מנוחה זו הגרסה החילונית. המסורתית, אם תרצו. שבת מנוחה זה “שבת בבוקר יום יפה, אימא שותה המון קפה”. שבת מנוחה זה השכן בגופייה ששוטף את הסובארו. גרעינים. שבת מנוחה זה אומר אולי עם קידוש, אבל בטח בלי שעון שבת ובלי ההיסטריה המקודשת של שישי אחר הצהריים. וטבע הקיצוניות הוא כזה שאם אתה ממחנה “שבת מנוחה”, אז אין לך קודש. ואם “שבת קודש”, אז גם אין לך מנוחה.
ואני תסלחו לי, לא זקן בכלל, ובכל זאת אני זוכר ימים של שבת קודש עם מנוחה.
(ג’קי לוי, ספר השבת, עמודים 324-325, פורסם לראשונה בביטאון ‘ארץ אחרת’).
מנוחה או קודש?
החוק הישראלי מכיר בראש ובראשונה באופייה של השבת בהיבט הסוציאלי, כפי שמנוסח בחוק שעות עבודה ומנוחה (תשי”א 1951):
פרק שלישי: מנוחה שבועית
7. שעות המנוחה השבועית
(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
(ב) המנוחה השבועית תכלול –
(1) לגבי יהודי – את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את יום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכול לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.
9. איסור העבדה במנוחה השבועית
העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12.
12. שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שבהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו.
יחד עם זאת, בכל הנוגע לאופייה הדתי של השבת לא נעשתה חקיקה מסודרת, הפעלת תחבורה, פתיחת בתי עסק או שידורים ממלכתיים בשבת היו ועודם פרי של התנהלות המתייחסת לסטאטוס קוו שהולדתו עוד בימי המנדט הבריטי.
הידעת?
אמנת גביזון מידן, העומדת בבסיס הצעת החוק השבת במרחב הציבורי, היא דוגמה מצוינת לפוטנציאל החלחול של יוזמה אזרחית לבית המחוקקים:
אמנת גביזון-מדן היא הצעה לאמנה שתסדיר את יחסי דתיים-חילונים במדינת ישראל.
האמנה, שנכתבה על ידי הפרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן, יוצאת מנקודת ההנחה שיסודות הסטאטוס שנקבעו בין החזון איש ובין ראש הממשלה בזמנו דוד בן-גוריון, איבדו ממשמעותם לאורך השנים, ולכן יש לקבוע כללים חדשים להסדרת דת ומדינה. כמו כן, על כללים אלו לנבוע מהסכמה ציבורית רחבה שתיווצר מדו-שיח ולא מתוך מאבקים פוליטיים וחברתיים… בשנת 2013 הקימו חברי הכנסת ציפי לבני, יצחק הרצוג, ואלעזר שטרן שדולה בכנסת תחת הכותרת “עם דת ומדינה”, ששמה לה למטרה לקדם את אמנת גביזון מדן, בין היתר על ידי שילוב לימוד האמנה בשיעורי אזרחות” (לקוח מאתר הויקיפדיה)
שבת ישראלית – יש דבר כזה?
מי שמסתובב במרכזי הערים בימי שישי, בשעות הצהרים המאוחרות, יכול להרגיש איך אווירת השבת מסתננת אט- אט מבין הבניינים וצמרות העצים, ונושאת עמה את המנוחה מטרדות השבוע. אולם מהי השבת הישראלית? האם מערכת החוק מעצבת אותה? האם ההלכה היהודית? באיזה אופן מטענים תרבותיים עתיקים או חדשים רוחשים מתחת לפני השטח ותורמים הם לעיצובה של שבת זו? לפניכם דוגמאות לשני מיזמים הקשורים לשבת בציבוריות הישראלית, ותגובות שונות למיזמים אלו.
מיזם שבת ישראלית, הקיים מזה מספר שנים, קורא למשפחות חילוניות ודתיות לסעוד יחד ארוחת שבת: “שבת של חיבור בין משפחות ,בין השקפות בין קהילות, בין דתיים לחילוניים, בין עולים לוותיקים, בין טעמים וחוויות. מארחים ומתארחים, נותנים ומקבלים”, כפי שנכתב באתר של רבני בית הלל. הזמנה הומוריסטית לבוא וליטול חלק באירועי השבת, מבית היוצר של ‘אנדרדוס’, הועלתה לרשת, תוכלו לצפות בה בקישור כאן.
לא כל התגובות למיזם היו נלהבות. אלו חלק מדברי המגיבים לטור שפרסמה אריאנה מלמד תחת הכותרת “דתיים אל תזמינו אותי לשבת”:
“אסכים לבוא אליהם רק אם בבואם אלי נפתח את הטלביזיה, לא נפריד בשר וחלב, נימנע מתפילות ונשוחח. ממש נשוחח. על נושאים שמעניינים אותי – ספרות, מוסיקה, בעלי חיים. וזה לעולם לא יקרה! אצלם או אצלי – אצטרך לנהוג על פי דרכם. מוותרת”
“בצבא כפו עלינו להתארח לשבת במשפחות דתיות בירושלים (במקום לצאת הביתה ולהיות עם המשפחות שלנו). כשדתיים יתחילו להתארח לשבת אצל חילונים אולי תהיה תקווה להיכרות הדדית אמיתית”.
“אין טעם לנסות לעשות קירוב לבבות תוך כדי כפיה דתית, או תוך כדי כפיה חילונית. אני כדתיה מצפה ממי שאני מתארחת אצלו להכין אוכל כשר (או לאפשר לי להביא את האוכל), ומצד שני מי שמתארח אצלי מוזמן לבוא כמו שהוא, עם השורטס והגופייה והפלאפון”.
יוזמה שבתית אחרת היא קבלות שבת בנמל תל אביב הנערכות בערבי שבתות הקיץ: “הצטרפו אלינו לקבלת שבת מוסיקלית! תפילה שוויונית, עם מילים עתיקות ומילים חדשות, באווירה משפחתית ושמחה”. כך, בהזמנה לקבלות שבת המתפרסמת באתר של בית תפילה ישראלי. כתבה אודות התפילה התפרסמה באתר החרדי ‘בחדרי חרדים’ תחת הכותרת: “מה היה אומר הבארדיצו’בער על קבלת שבת הזו?” וכך הגיב אחד הקוראים:
“היה אומר “מחלליה מות יומת” גם אם זה בא עם ניגונים יפים”
תגובה מעניינת ליוזמה נמצאות גם בצד החילוני של המתרס:
“ולמי בדיוק אתם מתפללים?
לאלוהים?
לנמל?
לראש העיר?
מה משמעותה של תפילה חילונית?
איזה יופי לקבל את השבת בשירה בנמל אבל מה ערך התפילה הזו? “
נקודה למחשבה:
השלימו את המשפט הבא: מחשבה ראשונית שהייתה לי אודות השבת הישראלית…מחשבה חדשה שיש לי אודות השבת הישראלית…
נסו להסביר מה יצר את המחשבה החדשה, ולאיזה תחום היא שייכת: לשותפים בקיומה של השבת? לתכנים שונים שהשבת יכולה להכיל? להתנגדויות שעשויה השבת הישראלית לעורר?….
[1] http://www.gideonsaar.com/180529
