בכל העולם מתחילים להזדהות עם לאומיות מדירה, המוציאה מהגרים, פליטים וזרים מהגוף הלאומי והמדינתי והעומדת על הזהות הלאומית או אתנו-לאומית של המדינה.
מן הסתם, הדחף של הציונות הדתית להיכנס למרכז הפוליטי והתרבותי של החברה הישראלית ולהוביל אותה ניזון ממגמה זו.
הציונות הדתית, באוריינטציה הלאומית שלה וההעדפה שהיא נותנת ליהדות וליהודים, יכולה להרגיש שהיא שוחה עם הזרם. דא עקא, האם זה החזון של הציונות הדתית?
בשנים האחרונות נראה שהעולם נמצא במהלך של “תיקון” אל מול ההגזמות של הליברליזם הקוסמופוליטי והפוסט-לאומי. המפלגות ה”אירו-סקפטיות” (היינו אלו המסתייגות מאירופה מאוחדת ופוסט-לאומית, והרוצות להחזיר את השליטה בעניינים מכריעים, כגון הגירה ומדיניות כלכלית, לכל אחת ממדינות הלאום האירופיות) מקבלות תמיכה גדלה בכל מערכת בחירות, והממלכה המאוחדת של בריטניה הכריעה במשאל עם על עזיבת האיחוד האירופי. נראה, שגם המועמדות של דונלד טראמפ בבחירות בארה”ב מונעת ממגמות דומות. כל המופעים האלה מתבססים על התחושה, שהדאגה ל’עניי עירך’ קודמת לעניי העולם, והזהות התרבותית, המקומית והלאומית-מסורתית היא ערך חשוב, ואין לבלול זהות זאת בתוך מסגרות על-לאומיות או להציף אותה בנחשול של מהגרים ופליטים.
מן הסתם הדחף של הציונות הדתית להיכנס למרכז הפוליטי והתרבותי של החברה הישראלית ולהוביל אותה ניזון ממגמה זו. הציונות הדתית, באוריינטציה הלאומית שלה וההעדפה שהיא נותנת ליהדות וליהודים, יכולה להרגיש שהיא ‘שוחה עם הזרם’. הרי בכל העולם מתחילים להזדהות עם לאומיות מדירה, המוציאה מהגרים, פליטים וזרים מהגוף הלאומי והמדינתי והעומדת על הזהות הלאומית, או אתנו-לאומית של המדינה.
דא עקא, האם זה החזון של הציונות הדתית? להציע לאומיות אינטגרלית מדירה נוסח מפלגת “חוק וצדק” הפולנית, ג’וביק בהונגריה (האנטישמית) ומרין לה פן בצרפת; לשלול צלם אנוש ממיליוני בני אדם כמו שנוהג דונלד טראמפ? הרי המצב מתחיל להזכיר את החששות של מרטין בובר לגבי הציונות, שתוצאותיה תהיינה עוד מדינה אתנית נוסח מזרח אירופה, המפלה את המיעוטים, והיא נטולת חזון מוסרי. בכתבי ההוגים של הצינות הדתית – בכתבי הרב קוק ואחרים, כגון: הרב עמיאל – מצוי חזון מוסרי אוניברסאלי גדול!
אז מה הפתרון?
האם לחזור לליברליזם האינדיווידואליסטי מבוסס הזכויות, אחרי שבכל העולם הבעייתיות של הגישה הזאת נחשפת? לדעתי, אין עדיין פתרון מגובש, אבל קיימים ניצנים של פתרון. במשך שנים רבות התקיימה בשוליים של הציונות הדתית מגמה ל”רבע את המעגל”: מצד אחר, להחזיק בתפיסה חזקה המעצימה את החשיבות של הקהילה והאומה, ויחד עם זה לקבל את האחר ולהעניק לו כבוד אנושי. מגמה זו באה לידי ביטוי כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, כאשר דמויות כמו האדמו”ר החלוץ (הרב ישעיהו שפירא) והסופר יהושע רדלר (ר’ בנימין), שהיו מאוד קרובים לרב קוק, היו לצד זאת גם חברים “בברית שלום”. רדלר אף פיתח תפיסה של “פן-שמיות”, היינו שניתן לפתח יחסי שותפות עם הערבים, לא על בסיס של ליברליזם אינדיווידואליסטי, אלא על בסיס של הבנה, שבמובן מסוים היהודים והערבים בארץ ישראל מהווים קהילה אחת. במאה הנוכחית דמויות כגון הרב מנחם פרומן ז”ל והרב שג”ר ז”ל פיתחו גישה, ששלום צריך להתבסס לא על הפרדה בין אוכלוסיות ועל חלוקת הארץ, אלא על שותפות וחיבור בין אוכלוסיות שונות, זאת, לצד הרעיון שהדבקות בארץ כוללת גם דבקות ביושביה. בדרכם שלהם, גם הרב ליכטנשטיין וגם הרב עמיטל ז”ל, דחו גישות ליברליות אינדיבידואליסטיות תוך מחויבות עמוקה לערך של כבוד האדם וקבלת האחר.
במציאות הביטחונית וההתיישבותית המורכבת בה אנחנו נמצאים, גישות אלו לא הבשילו לכדי פתרונות מעשיים, אולם הן מהוות סוג של התחלה. הציונות הדתית משתבחת בכך שהיא מציעה אלטרנטיבה אידיאולוגית לציונות החילונית, אך תהא זו אכזבה גדולה, אם יתברר, שאלטרנטיבה זו היא עוד סוג של לאומנות אתנית מדירה, המוכרת מההיסטוריה האירופאית. ההבטחה של הציונות הדתית כתנועה רוחנית היא חזון של קהילתנות חזקה יחד עם מוסר והכרה באחר. הבטחה זו מכוונת, לא רק כלפי החברה הישראלית, אלא כלפי העולם כולו.
“לא עליכם המלאכה לגמור, אבל אי אתם רשאים ליבטל ממנה.”
