מאמר מתוך ידיעון שבועות- טבע ותרבות

הגדרת ‘הטבע’

למושג ‘טבע’ (או ‘טבע אנושי’) מצאנו באופן כללי שלושה מובנים שונים.

המובן הראשון רואה את הטבע כמציאות ללא חסמים, כבריאה “ניטרלית” לפני שבני האדם הניחו עליה גבולות והגבלות. התפיסה הזו ביחס לטבע רואה את האדם כחלק משאר הבריאה וממילא שייכת אצל בני האדם “התנהלות טבעית” אותה אנחנו מוצאים גם בשאר המציאות דוגמת עולם הצומח והחי. את המובן הזה ניתן לזהות בכתביו של הראי”ה קוק כאשר הוא מתאר את ‘האמונה הטבעית’ או ‘המוסר הטבעי’ וכך הוא כותב בספר עין אי”ה :^[1]

“נפש האדם בראה אלקים ישרה, שמחה בחייה, ומוצאת נחת ברגשותיה. וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי, ימצא אושר ושמחת לב”

האדם נברא ‘ישר’ באופן טבעי וכל עוד אין חסמים או הגבלות שמונעות ממנו להיות מחובר לאותו טבע אין סיבה שאותו מצב טבעי ייפגם. לפי תפיסתו של הרב קוק, הקהילה האנושית היא זו שיש בכוחה להרחיק את האדם מטבעו ע”י “תגרת יד החברה”, אותה מציאות אנושית שיוצרת קונפליקטים והתנגשויות בין אנשים עם רצונות שונים. אותה ‘תגרה’ בעצם גורמת לו לפגוע במוסר הטבעי שלו וברגשותיו הטבעיים ביחס לסביבה ולאנשים איתם הוא בא במגע.

אותו טבע אצל הרב קוק קיים גם כתשתית לפני כל תפיסת עולם או תורה:

“דרך ארץ קדמה לתורה”. הקדמה זמנית מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה… כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני…”^[2]

המובן השני, תופס את הטבע כמצב קדם-חברתי שבו עומד האדם לבדו עם אופיו ואישיותו ללא כל נגיעה לסביבתו. הפילוסוף הצרפתי ז’אן-ז’אק רוסו ניסה לתאר את אותו טבע בעודו מתעמת עם פילוסופים נוספים שניסו להגדיר אותו:

“[בזמן ש] פילוסופים… חשו בצורך ללכת אחורה למצב הטבע… אפילו לא אחד מהם הגיע לשם… כל אחד מהם, בקצרה, בהתבטאות מתמדת על רצונות, שקיקה, דיכוי, יצרים, וגאווה, העביר למצב הטבע רעיונות שנרכשו בחברה; בכך, הדיבור על הפראי, הם תיארו את האדם החברתי”^[3]

כיוון שהמצב הטבעי, לשיטתו של רוסו, מנותק מכל הקשר חברתי, האדם הנתון במצבו הטבעי בלבד, באותו מצב מנותק מכל רגש או תחושה שמתעוררים בעקבות המגע עם הסביבה לטוב ולרע:
“[בני אדם במצב הטבע] לא שימרו סוג של קשר אחד עם השני, וכתוצאה מכך היו זרים לנהנתנות, כבוד, הערצה, ובוז; לא היה להם מושג קלוש בדבר ‘שלי’ ו-‘שלך’, או השגה אמיתית של צדק”.^[4]

גם הפילוסוף האנגלי ג’ון לוק, רואה כך את המצב הטבעי ואפילו מרחיק לכת ורואה בו ‘מצב אידיאלי’. לוק טוען כי ניתן להגדיר את מה שמכונה ‘טבע’ ע”י ארבעה דברים: ידע פנימי שחקוק בנו מלידה, ידע העובר מדור לדור, התגלות על-טבעית או אלוהית וניסיון חושי אבל בסופו של דבר הוא לא מעניק חשיבות לשלוש הדברים הראשונים ומדגיש את חשיבות הניסיון החושי כבסיס להבנת הטבע.^[5]

חשוב להדגיש כי גם לפי לוק וגם לפי רוסו לא ניתן לנהל חברה ע”י אותו מצב טבעי יוגדר איך שיוגדר, בין אם זה כיוון “שבני האדם, החיים באי תלותם המקורית, אין ביניהם קשר קבוע במידה מספקת כדי ליצור מצב של שלום או מצב של מלחמה…”^[6] (כדבריו של רוסו) או בין אם הסיבה היא שהטבע הוא יחיד, נצחי, אוניברסלי ובלתי משתנה (כדבריו של לוק). בעקבות כך, שניהם תמכו ברעיון ‘האמנה החברתית’. רעיון שביקש להתמודד עם המתח שבין מצבו הטבעי של האדם ובין הרצון ליצור חברה מתפקדת שאינה מייצרת פגיעה של אדם אחד ברעהו.

המובן השלישי מבקש לראות “במצב הטבעי” נקודת מוצא ממנה פועל האדם בעולם. נקודה זו יכולה להיות טובה או רעה בבסיסה, ועל היסוד הזה ייבנו הפעולות הנדרשות מאותו אדם כחלק בעולם או כחלק מחברה.

כבר בספר בראשית, לאחר המבול אותו הביא א-לוהים על הארץ נקבע “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”^[7] מה שמניח כי המצב הטבעי של האדם יסודו ברע. תיאור המצב הטבעי ככזה מתכתב עם דבריו של הפילוסוף האנגלי תומאס הובס שטען בספרו ‘לוויתן’ (1651) בו טען כי מצבו הטבעי של האדם הוא ‘מלחמת כל בכל’ שמונעת ע”י שלושה מאפיינים של האדם: תחרות, חוסר אמון ותאוות תהילה מה שהוביל אותו לקביעה כי החיים במצב ‘הטבעי’ הם “חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים, וקצרים”.^[8]

מנגד, יש מי שראה את מצבו הטבעי של האדם כמזוהה דווקא עם הטוב. תפיסה זו מגיעה לידי ביטוי למשל בדבריו של דוד המלך בתהלים: “אֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי”^[9] במילים אלה, באה לידי ביטוי תפיסתו של דוד המלך על מה שמכונה ‘מוסר כליות’ או בדבריו של שלמה המלך, בנו: “מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר”^[10] וכפי שהסביר דבריו רס”ג: “כי הנפש תכונתה הטבעית היא היושר… ולפיכך, אין האדם רשאי לעשות כי אם אחת משתים, או להרגילה למעשה הטוב, או להניחה כפי יושרה, ואל יאלפנה וירגילנה לרע… כלומר כך היא תכונת טבע הנפש, טוב וצדק…”^[11]

דברים כגון אלו מצאנו גם בדבריהם של הוגים מאוחרים יותר דוגמת ז’אן-ז’אק רוסו שכתב כי “ישנו בעומק הנפש עיקרון מולד של צדק על פיו חורצים אנו את דינם של מעשינו ומעשי הזולת אם כטובים אם כרעים, ולעקרון זה אנו קוראים בשם מצפון… וכשם שאיננו לומדים לרצות בטובתנו ולברוח מפני הרע, כי רצון זה הוא טבעי, כך אהבת הטוב ושנאת הרע הנם טבעיים לנו כאהבת עצמנו…” ^[12] אף הרב קוק בהגותו, כמאה שנים אחריו, כתב אף הוא “שטבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה”.^[13]

הגדרת ‘התרבות’

המושג תרבות, כדברי הפילוסוף רוג’ר סקרוטון: “הגיח חמוש כולו מראשו של יוהן גוטפריד הרדר באמצע המאה השמונה עשרה, ומאז ועד היום הוא מעורב בקרבות”^[14]. אנחנו הרי יודעים שמושג התרבות מופיע כבר בדברי משה רבנו בספר במדבר:
“וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל”^[15]כדי לתאר התאגדות חברתית או משפחתית במטרה להשיג תוצאה מסוימת אבל למרות זאת אפשר לקבל את דבריו של סקרוטון ביחס למעורבותה של ‘התרבות’ במאבקים כאלו ואחרים. שימוש התורה במושג התרבות באופן שלילי לא מבטל את חשיבותו של המושג, אדרבה הוא מדגיש לנו את השפעת התרבות בבניית חברה, התורה כמו הפילוסופיה שבאה שנים אחריה מבקשת לייצר תרבות טובה יותר, שתקדם את העולם ולא תשאיר את המרחב החברתי בריק או במציאות בה אנו סומכים אך ורק על ‘מצבו הטבעי’ של האדם.

הגדרות למושג התרבות בצורה סדורה החלו להופיע מסוף המאה ה-19. לצורך התחלה נשתמש בהגדרתו של מבקר הספרות האנגלי מתיו ארנולד אשר כתב שהתרבות היא השאיפה אל השלמות שהיא “ידיעת כל המעולה שנהגה ושנאמר בעולם בעניינים הנוגעים לנו יותר מכל”.^[16] מאוחר יותר, נסמך על הגדרה זו האנתרופולוג אדוארד טיילור והגדיר כי אותה שלמות כוללת בתוכה “ידע, אמונות, אמנות, חוק, עקרונות מוסריים, נוהגים וכן כל שאר היכולות והנוהגים הנדרשים מאדם כאיש חברה” ולפרנץ בועז[18] להגדיר כי תרבות מקיפה “את כל הנהגים החברתיים המקובלים בחברה לגוניהם, את תגובות היחיד לנוהגי הקבוצה שבמסגרתה הוא מתקיים וכן את תוצריהן של פעילויות האדם, כפי שהן מוגדרות על פי נהגים אלה”.^[19]

כיוון נוסף אפשר למצוא בדבריו של האנתרופולוג קליפורד גירץ שלאחר דיון במושג התרבות הגיע למסקנה כי “תרבות היא קבוצה של מנגנוני בקרה בלתי גנטיים וחוץ-גופניים לשם שליטה בהתנהגות. בהיעדר מנגנונים אלה היו בני האדם תפלצות בל תתוארנה או ‘מומים מנטליים מהלכים’, שכל מה שהיה להם היה קומץ של אינסטינקטים מועילים, עוד פחות מכך רגשות מוגדרים ואפס אינטלקט” ^[20]. דבריו יכולים להתכתב עם דבריו של הובס שהבאנו לעיל ועם התפיסה שהמצב הטבעי מוביל ביסודו לאנרכיה וחוסר סדר.

הגדרה פרקטית יותר וקרובה יותר אלינו ניתן למצוא בדבריו של ההיסטוריון יגאל עילם שכתב כי תרבות היא “הסביבה המלאכותית שנוצרה בידי האדם ומכילה את כל יצירות האדם ומעשי ידיו, בכל הרמות — החומרית והרוחנית, הטכנולוגית והמדעית, הרעיונית והאמנותית, הארגונית והמוסדית, הנוהגית והמוסרית — והיא מכוונת לאפשר קיום חברה אנושית מול הטבע ומול חברות אנוש יריבות, ולהעניק שליטה, זהות ומשמעות לקיום זה”^[21]ובמובן היומיומי כתב חוקר הספרות והתרבות איתמר אבן זוהר שתרבות היא “החלק של ההתנהגות שכדאי לנקוט וראוי לחקותו” או “שלל התופעות שהתודעה העצמית של החברה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באידיאולוגיות המקבלות בתוכה מעמד ‘קנוני’, מוכנה לקבל ורואה כ’מייצגות’ ‘באמת’ את החברה הזאת”^[22]

ולבסוף נביא את דבריו של ד”ר איתן גינזברג שכתב: “תרבות, למיטב הבנתי, היא מכלול יישומיו של האדם (הגותו, דמיונו, מעשיו, נְהגיו) הנובעים מרוחו או מתודעתו שלא “כדרך הטבע”. אש התמיד המוצבת בגופנו ומחממת אותו לכדי 8.36 מעלות צלזיוס באופן כה מדויק וקפדני, איננה בשליטתנו. דופק לבנו הריתמי, המותאם באופן מעורר השתאות למאמץ שגופנו עושה בכל רגע נתון, איננו בשליטתנו. תחושות גופנו השונות ותגובותיו האינסטינקטיביות לאירועים שהוא חווה, אף הם ברוב המקרים אינן בשליטתנו. כל השאר הוא תרבות”^[23]

לסיכום

ראינו כי גם מושג ‘הטבע’ וגם מושג ‘התרבות’ נמצאים במרחב מגוון של הגדרות ויחד עם זאת ניתן לקבוע בצורה די ודאית שיש הסכמה רחבה ביחס לעובדה כי עולם התרבות נבנה על גבי אותו ‘מצב טבעי’ יוגדר איך שיוגדר.

תרבות היא השותפות של בני האדם בשכלול המציאות (או בהריסתה). תרבות לפי דברינו תהיה האפשרות של כל חבורה להתאגד, ליצור לעצמה מערכת ערכים ומתוכה מערכת חוקים וכללים חברתיים כדי לשפר לעצמם את המציאות ואת איכות החיים. את עולם הערכים התרבותי יוכלו בני האדם לבסס על מוסר ‘טבעי’, על הסכמות אנושיות או כמו במקרה שלנו על דברי התורה.

מכאן נרצה לשאול כיצד רואה העולם היהודי את הקשר שבין הטבע ובין התרבות, את המעבר מאותו ‘מצב טבעי’ אל מציאות של עם ותרבות ובעיקר נרצה להציב לעצמנו אתגר ולבקש תשובה לשאלה מה הצעד הבא לאחר קיום תרבות ומה מקומה של מדינת ישראל ביחס לאתגר הזה.

---

^[1] ברכות נ”ז ע”ב.

^[2] אורות התורה י”ב, ב’-ג’.

^[3] Jean-Jacques Rousseau, The Social Contract and Discourses, תרגום: G.D.H. Cole, J.M. Dent and Sons, 1923, עמ’ 193

^[4] Jean-Jacques Rousseau, The Social Contract and Discourses, תרגום: G.D.H. Cole, J.M. Dent and Sons, 1923, עמ’ 213

^[5] Internet Encyclopedia of Philosophy, John Locke: Political Philosophy. עיין גם שמש, אברהם אופיר ריח גן עדן, עמ’ 11: “שפת הגוף והחושים מהווים ״שפה טרום קאטגוריאלית״, היינו שפה שקודמת לשלב האנליטי של מיון וסיווג לקבוצות או סוגים”.

^[6] רוסו, האמנה החברתית ספר א’ פרק ד’

^[7] בראשית ח’, כ”א.

^[8] תומאס הובס, לויתן, תרגום אהרן אמיר, עריכה מנחם לוברבוים, הוצאת שלם, עמ’ 88.

^[9] תהילים ט”ז, ז’.

^[10] קהלת ז’, כ”ט.

^[11] פירוש רס”ג למשלי פרק כ’, י”א.

^[12] רוסו, על החינוך ספר רביעי.

^[13] אורות התשובה, פרק א’.

^[14] סקרוטון רוג’ר, מדריך לתרבות המודרנית (2003), עמ’ 9.

^[15] במדבר ל”ב, י”ד.

^[16] Arnold, Matthew (1882 [1869]). Culture and anarchy (3rd ed.). New York:Macmillan, פסקה 4.

[18] פרנץ בועז היה אנתרופולוג יהודי-גרמני שהעביר את רב שנותיו בארצות הברית ומשם פרסם את מחקריו. בארצות הברית הוא נחשב ל”אבי האנתרופולוגיה”, מכיוון שפיתח למעשה את האנתרופולוגיה כשיטה מדעית.

^[19] 82. p, 1963, Kluckhohn & Kroeber.

^[20] גירץ, קליפורד (1990). פרשנות של תרבויות (תרגום: י’ מייזלר). ירושלים: כתר עמ’ 57.

^[21] עילם, יגאל (2012) הגדרת התרבות ועניין המשמעות. עיונים בחקר התרבות, 1, עמ’ 19.

^[22] אבן זוהר, איתמר (1980), הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית וילידית בארץ ישראל, .166-167 ,16 ,קתדרה. 1882-1948

^[23] גינזברג, איתן (2015) תרבות מהי? ניסיון מחשבתי מחודש. גילוי דעת 7, הוצאת הקיבוץ המאוחד עמ’ 68.