מאמר מתוך ידיעון- יום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין ז”ל התשע”ט

‘לא נשכח ולא נסלח’ היא כותרתה של כרזה אותה עיצב דוד טרטקובר כשנתיים לאחר הרצח, כרזה שיש בה אצבע מאשימה, חד משמעית, כלפי חוגי הימין וכלפי העומד בראשם, בנימין נתניהו. הימים שלאחר הרצח היו רוויים בכעס, בהתנכרות, בתביעה לדין וחשבון נוקב, בקיטוב שאיים לקרוע את החברה הישראלית לגזרים. מי שחרד לאחדותה של האומה חבר למעגלי שיח שונים של דתיים וחילוניים בניסיון לברר, כיצד הגענו לפתחה של התהום. לצד אלה, החלו להתקיים יוזמות שונות שהשפעתן מהדהדת בציבוריות הישראלית עד ימינו. כך, אמנת גביזון-מדן שביקשה להסדיר ענייני דת ומדינה, ארגון רבני צהר המבקש לאתר את מרכיבי הזהות המשותפים של החברה הישראלית, ועוד ארגונים רבים וטובים, דוגמת עמותת יסודות, ששמו להם למטרה לממש את אתגר החיים המשותפים . אלה ואחרים, בקשו להניח רטייה על הפצעים ולהביא מזור לכאב ולצער. האמנם הפכנו להיות חברה מאוחדת יותר? תלוי את מי שואלים…

על תקן הנאשם: “זה כבר שנים שהתייאשתי מהיכולת לנהל שיח אמתי בחברה הישראלית על רצח רבין ומה שקדם לו” – כתב אורי אליצור, חודשים ספורים לפני מותו, לאחר שהתפרץ בשידור חי בגלי צה”ל: “כל שנה סביב יום הזיכרון מזמינים אותי להשתתף בדיונים ברדיו ובטלוויזיה ובכל מיני פורומים בעלי שמות יפים ומבטיחים, ואני כבר יודע מניסיון, שבעניין הזה אין הקשבה, אין דו-שיח ואין אמת, ושאני בעצם מוזמן לשם על תקן הנאשם. לכן אני מקפיד לסרב לכל הזמנה מהסוג הזה, ואת דעותיי ומחשבותיי בכל הנוגע לפצע ההוא אני שומר לעצמי”. [1]

לאן נעלמו יוזמות הדו-שיח?? מבקש יאיר שלג לברר בשנת 2015: “עשרים שנה חלפו מאז רצח רבין, וכמה התקטבנו…”. לדבריו, הקיטוב כרוך באיבוד השאיפה לטוב כללי משותף (הגם שטוב שכזה עשוי להיות מוגדר באופנים שונים) והשתלטות שיח של שנאה השולל את הלגיטימיות של האחר. גם העלייה של האתוס האינדיווידואליסטי עשתה את שלה, אתוס המפצל את החברה ליחידים יחידים בעלי אינטרס אישי.

מפעל ההנצחה במרכז רבין: לא הצלחנו…המרכז ביקש לעסוק במנהיג לאומי ולא במנהיגו של מחנה מסוים. יחד עם זאת, הציבור הדתי לא מגיע למרכז רחב הידיים הממוקם בתל אביב: “אנחנו, כגוף ממלכתי …אמנם לא ויתרנו על הרצח וההסתה, אבל כן עשינו פשרות שמטרתן להושיט יד למגזר הדתי. האמת היא שלא הצלחנו”, מעידה דליה רבין העומדת בראש המרכז, “החינוך הממלכתי־דתי, שבתי הספר שלו לא מסכימים לבוא למרכז רבין. שנים אנחנו מנהלים איתם משאים ומתנים, מלמעלה מגיעה ההנחיה כן להגיע, אבל בדרגים הנמוכים זה משום מה נעצר” [2]

התקווה שייכת לצעירים: … בני הנוער שנולדו לתוך ישראל, שהרצח הוא עובדה קיימת בביוגרפיה שלה, עשויים לסמן קריאת כיוון אחרת. טקסי זיכרון בבתי הספר ובכיכרות העיר מבקשים לפגוש את המגוון שיש בחברה הישראלית, לשאול יחד שאלות ולהעלות על נס ערכים משותפים, כגון: התרבות הדמוקרטית, שלום שאיננו נידון בהקשרו הפוליטי בלבד, ריבוי קולות ועוד. [3] שיאן של יוזמות אלו הוא עצרת תנועות הנוער, שהתלכדה סביב הכותרת ‘זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה’, אירוע שיקבל השנה פנים חדשות: האסיפה הישראלית אליה באים לחלוק ולשמוע. במילים הבאות בחר הרב בני לאו, מתומכי העצרת, להצדיק את קיומה: “שילוב ידיים במשפחה המורחבת הישראלית נוצר בגלל הגורל המשותף. במצבי חירום אנו מתלכדים ונאחזים בקירות הבית. הגורל הוא סוג של מגבש חרדתי, המזכיר לנו שאין לעם היהודי שום אלטרנטיבה אחרת… אוי לנו אם נסתפק במגבש חרדתי שכזה. הגורל המשותף לא יכול להחזיק מעמד בתור שדרת הזהות שלנו. הוא מחזיק בעת צרה, אך בימי שיגרה אתה נמצא בחברה אובדת דרך. עצרת יום הזיכרון העברי לראש הממשלה יצחק רבין ז”ל בהנהגת תנועות הנוער לא עוסקת באיש הפרטי, אלא בקביעת היעד המשותף של מדינת ישראל. יעד שאינו חרדתי, אלא חיובי, יעד שמעורר את הדור הצעיר לאחריות ולמשימה ולא לצרחנות חלושה וחלולה.” [4]

לו היו לכרזה מילים:

לפניכם מספר כרזות שפורסמו במשך השנים לזכרו של רה”מ יצחק רבין,

כל פרט בכרזה נבחר על ידי המאייר. התבוננו היטב בעיצוב, בצבעים, במלל ובסמלים:

• מהו הסיפור הגלוי ומהו הסיפור הסמוי, שמספרות כרזות אלו?
• כיצד נתפסת החברה הישראלית בעיני המאייר?
• האם הכרזות נושאות מסר של פיוס? של תקווה? של אכזבה? של כעס? מסר מסוג אחר?
• כיצד הייתם בוחרים לציין את יום הירצחו של ראש ממשלה בישראל?

הכרזות לקוחות מאתר ‘מרכז רבין’. אנו מודים לאנשי המרכז על האישור להשתמש בכרזות אלו.

נקודה למחשבה: על הקשר בין זהות אישית ואחדות קולקטיבית

מה קורה לחברה, העוברת ממדיניות ‘כור היתוך’ למציאות של חברה רב-תרבותית מפוצלת, מבלי שביררה לפני התהליך, מהו הדבק שאוסף את השבטים השונים?

כתבה גיל הראבן: “אין עוד חברה, שכמו החברה הישראלית חוזרת ושואלת את עצמה: מי אנחנו? זהות ישראלית מהי? האם יש לנו תרבות?“, לדבריה: ‘שמאל’ ו’ימין’ מספקים תחושה של זהות, תודעה שטחית של השתייכות שבטית, וגם תודעה מעמדית. הזדהות עם אחד משני המחנות מאפשרת לאדם לשמר את תחושת השייכות שלו לחברה מורכבת, אך נדמה, כי כוחן של סיסמאות ה’ימין’ וה’שמאל’ הולך ונחלש עם השנים, עד כי שלטים שמונפים כיום בהפגנות ה’ימין’ וה’שמאל’, הולכים ונראים כמין מוצג מוזיאוני” [5]

בכל הקשור לחלוקת המפה הפוליטית, קוראת הראבן לייצר בריתות חדשות ואפשרויות חדשות להזדהות. האם ניתן להחיל את דבריה גם בזירה הדתית-חילונית? בשנים האחרונות נוצר רצף ‘רך’ יותר בין המגזרים השונים, ואנשים נעים עליו באופנים שונים. יחד עם זאת, אמנת גביזון-מדן, המותג הוותיק והחזק ביותר בכל הקשור להסדרי דת ומדינה, מניחה כי אין להתנתק מספינת האם, המוגדרת היטב, של הזהות [6] :

צריך להבחין היטב בין מה שחייבים להסכים עליו – ומה שיכול להישאר , וסביר כי יישאר , שנוי במחלוקת.

הסכם טוב אינו ניסיון לקדם אינטרס כללי מופשט ולהתעלם מהאינטרסים של הקבוצות, אלא

ניסיון למצוא את האינטרס המשותף של הקבוצות.

הסכמתנו היא רק על המסגרת המדינית המשותפת , תוך הודאה מפורשת כי אין בינינו

הסכמה על ‘מקור הסמכות’ ועל תמונת החיים הטובים.; אלה שאלות שיישארו במחלוקת.

[1] http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/518/470.html

[2] http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2757595

[3] http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2757595

[4] בני לאו, לרגל יום הזיכרון ה-19 ליצחק רבין ז”ל, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

[5] גיל הראבן, עולמות נפרדים בריתות חדשות, בתוך: רוביק רוזנטל (עורך), קו השסע, 2007, עמ’ 28.

[6] פרופסור רות גביזון, אמנת גביזון-מידן עיקרים ועקרונות, יואב ארציאלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשס”ג, עמ’ 79-80.