חשבון הנפש שלי ערב ר”ה תשע”ז נוגע בחברה הישראלית, הוא מצוי בליבו של הפסיפס הייחודי של החברה שלנו ובצורך ליצר אתוס וטוב משותף, להבין לכבד ולייצר אחריות וערבות הדדית. האתגר הקשה והמורכב הזה, ( שלמרות הכל, אני סבורה שאנחנו עומדים בו בכבוד) צריך שיפור והעצמה.
מי החברה אליה אני מתחברת?
זו המשתקפת בערוצי הטלוויזיה והרדיו והעיתונות שמפרשת ומביאה לנו את מה שהעורך קבע שהוא רוצה שנדע – או החברה אותה אנו פוגשים ומתפעלים מאיכותה ועוצמתה: הרופאים המסורים בבתי החולים, המורים המובילים בבתי הספר, הקצינים בצבא, או האנשים המובילים עמותות מגזר שלישי שרוצות לתקן עולם.
להבנתי, מציאות החיים הביטחונית והפוליטית במדינת ישראל היא אחד הגורמים המרכזיים המעצבים את אופייה של החברה ואת התהליכים הפנימים שאנו כולנו חווים איש איש ממקומו.
מלחמת הקיום בה מתנהלים החיים היום יומיים בישראל, מכתיבה ומשפיעה על התובנות, המתחים וההתנהלות של החברה הישראלית. מדינה, בה כמעט כל יום מיום הקמתה יש אירועים ביטחוניים, מעצבת השקפת עולם והנחות יסוד השונות באופן מהותי מכל מדינה מערבית אחרת.
האנרגיה המושקעת והנחוצה לקיומה של מדינת ישראל היא כמעט “מעבר לטבע” – ו’המחירים’ בהתאם. כשמוסיפים לכך את העובדה שהמדינה מוגדרת כמדינה ‘יהודית ודמוקרטית’ בעצם כמעט מנבאים את המתחים והמאבקים הפנימים שהחברה החיה בישראל תכיל בתוכה באופן אימננטי.
בעוד שבעולם של היום, למרות היותו פוסט מודרניסטי, חוסר הסכמה מהווה סימן לכישלון אינטלקטואלי- הרי שבמסורת היהודית דווקא המחלוקת היא ביטוי לחיפוש האמת ולקונפליקט המבקש את ישובו.
הלמידה לחיות ביחד לצד מחלוקת היא הדרך היחידה לחיות לצד הזולת. זאת בהנחה שהשותפים למחלוקת חולקים הנחות היסטוריות ומטאפיזיות משותפות ביחס ליסודות העמוקים של זהותם.
בעוד שהציונות הדתית, בעיקר מבית מדרשו של הרב קוק, רואה בעיניים אמוניות את התחיה הלאומית של עם ישראל, הרי שהחברה שאינה שומרת מצוות, המצויה בעולמות ערכיים ליבראליים, פנתה עורף בחלקה הגדול אל המרכיבים היהודיים בזהותה ומתוך כך גם אל ערכיה הלאומיים.
כאשה ציונית דתית הנני קשורה בעבותות “לחוט המשיחה” [1] חוט ששזור בליבי ובהיסטוריה של העם שלי. חוט שהתחיל אי אז בעברנו ושנימשך עד ימות המשיח…
החוט הזה מלווה אותי מתוך מחויבות היסטורית פנימית יהודית שמכוונת את מהלך חיי ואת הערכים והעשייה הנגזרת מהם.
אסיים בציטוט מדבריה של חברתי האהובה במבי שלג ז”ל שהלכה השנה לבית עולמה:
” מזה שנים אנו חיים בתרבות של ספינים, של שיסוי, של אי רצון לדעת את האמת – ומפמפמים לעצמנו שבאמריקה, באוסטרליה או בברלין ‘הכל הרבה יותר קל’. אבל לא באנו לארץ כדי לחיות כמו באמריקה. באנו לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה. כדי להשתקם כעם. כדי לשוב ולזכור כי בני אדם אנו. ראויים לחיים, לכבוד, לפרנסה, לבריאות, לחינוך. וכך בדיוק גם שכנינו.
על כך צריך לומר בברור כי הגיעה העת ליצור באופן אקטיבי סדר יום משותף ליהודים החפצים בחיים ולערבים החפצים בחיים. וסדר היום הזה איננו מתחיל בשרטוט הגבולות אלא דווקא בחיבור העקרונות שהופכים אותנו לחברה אנושית שיש לה עמוד שדרה ערכי.
יצירתו של סדר היום הזה מתחילה במחשבה לא מגזרית, המחויבת לכל הפרטים בחברה: גורלם, שלומם וכבודם חשובים לנו.”
יהי רצון שתהא השנה הבאה עלינו לטובה שנה של קרבה כבוד ומאור – פנים איש אל אחיו, בכל אתר ואתר.
[1] מלשון משיחיות, ע”פ מאמרה של המשוררת רבקה מרים שפורסם במוסף ‘שבת’ מקור ראשון ב’ תמוז תשע”ו, 8.7.2016
