ט”ו בשבט, יום חגה של כנסת ישראל אשר יצוין במהלך השבוע הבא, צריך לשמש פתח לדיון שאינו נוגע אך ורק לכנסת ישראל גופא, אלא לכלל המדינות הדמוקרטיות־ליברליות המזהות את הפרלמנט כמייצג הריבון האזרחי. לכן, במקביל לברכת מזל טוב לכנסת וליושב בראשה, אבקש להתמקד דווקא באתגרים הניצבים מולה ולנסות לזהות למי יהיה קשה לחגוג את יום הולדתה ה־67 של כלת השמחה.

רעיון הריבונות הוא אחד המאפיינים המובהקים של הרוח החילונית בעת החדשה. במובן המשפטי והפוליטי, הגדיר ז’אן בודין במאה ה־16 את הגוף הריבוני כ”כוח עליון של נתינים ואזרחים שאינו מוגבל על ידי החוק”. הגוף הריבון הוא מקור החוק ובידו הזכות לפרשו ולאוכפו. הריבונות מגלמת בתוכה שני היבטים: כלפי חוץ – ההכרה הבינלאומית בעצמאותה של הקהילה הפוליטית לנהל את ענייניה הפנימיים ללא התערבות כוח חיצוני. כלפי פנים – בתוקף זכותה של קהילה זו לחוקק ולאכוף את חוקיה על אזרחיה. במאה ה־19 נקשר מושג הריבונות עם רעיון הלאומיות, כלומר עם זכות ההגדרה העצמית של כל אומה. ריבונותו של העם בארצו ניכרת, אפוא, במערכת החקיקה הייחודית שהוא קובע לעצמו, ואשר תוקפה חל על המרחב הפיזי והגיאוגרפי הנתחם בגבולותיו. לאור זאת, האם הכנסת, בהיותה מייצגת את אזרחי ישראל, אכן ריבונית?

בשבועות האחרונים, אנו עדים לדוגמאות כגון קבוצת “שוברים שתיקה” ופורום בכירים לשעבר במשרד החוץ ואנשי רוח אשר מבקשים, כל אחד, לקדם מדיניות מוסרית יותר – כך לטענתם – על ידי ניסיון להשפיע על מדיניות החוץ של ישראל מבחוץ, בהיעדר כל הרשאה מהריבון האזרחי והממשלה כשליחתו. אין ספק כי בכך פוגעות קבוצות אלו ואחרות בעקרון ריבונות העם של מדינת ישראל. אי קבלת כללי המשחק של העיקרון המהותי הראשון של הדמוקרטיה – שלטון העם (על ידי הכרעת הרוב החוקית בבחירות) – מערערת את הלגיטימציה של השלטון ופותחת פתח לכאוס ולתפיסות אנרכיסטיות, שהרי הן מייתרות את מקומה של הכנסת כמייצגת את הלך הרוח האידיאולוגי והפוליטי הקיים בחברה הישראלית.

זאת ועוד, לא רק שמעמדו של הריבון האזרחי מתערער, אלא גם התרבות הפוליטית ניזוקה באופן הדרגתי ומדאיג. שהרי אם קבוצות אלו מחפשות דרך כדי להזמין לחץ מכוון על מדינת ישראל מבחוץ, בניגוד להלך הרוח הדמוקרטי, הם מעודדים את תופעת אי הציות לחוקי הריבון. נמצא שריבונותה של הכנסת, וממשלת ישראל כמייצגת “הרצון הכללי”, מתכרסמת והולכת. חוקי העיר, אמר כבר סוקרטס לידידו קריטון ערב הוצאתו להורג על ידי שלטונות אתונה, הם אלו שהולידו אותי ואפשרו את קיומי.

אם בסופו של דבר לא אציית לכללי המשחק (חרף היותם נראים כלא צודקים ויש למחות נגדם), כיצד אוכל לחנך את הדורות הבאים להמשיך לקיימם? בריחה מהכלא אל מעבר לגבולות אתונה והמשך הטפה לציות לחוקים הם צביעות שאין לקבלה! מחאה צריך לקיים אבל בתוך גבולות המשחק ולא מחוצה להם. נכון הוא שלאור דבריו של סוקרטס, גם שאלת גבולות הציות עומדת אף היא לבחינה, אולם באופן עקרוני דומה כי שאלת החכם מכל אדם אקטואלית ורלוונטית גם היום.

מחאה ציבורית, השמעת ביקורת ופיתוח תרבות דיון בכיכר השוק וברשות המחוקקת ראויים וחייבים להתקיים במדינה דמוקרטית – במסגרת החוק ולא בשבירתו. בשימוש בכלים הלגיטימיים המעודדים תרבות פוליטית ראויה ולא באמצעים המכרסמים ואוכלים אותה – מבית ומחוץ. למסיבת יום ההולדת הייחודית, החגיגית והחשובה הזאת, יהיה קשה להזמין את אלו שמערערים על סמכותה.