המאמר פורסם באתר ‘כיפה’
כנסת ישראל, הרשות המחוקקת של מדינת ישראל, מציינת בטו’ בשבט 66 שנים להיווסדה. ביום זה טו’ בשבט תש”ט (14.2.1949) קיימה הכנסת את מושבה הראשון לאחר מערכת הבחירות הראשונה. האם קיים קשר בין המועד ההלכתי לאירוע הפוליטי המכונן את חייה של האומה היהודית? דומה כי הקשר בין שני האירועים אינו מקרי, אלא מרמז על עומק רעיוני.
שתי מצוות בספר דברים פותחות במילים “והיה כי תבואו אל הארץ…”, שתי מצוות שהתנאי לקיומן הוא ישיבה בארץ: המלכת מלך ומצוות ביכורים. מה הקשר בין שתיהן? מדוע ההתניה? מצוות המלכת המלך היא למעשה המצווה המחייבת להקים את המוסד הפוליטי, המוסד המבטיח את בטחונו וחירותו של היחיד, המארגן והמאפשר את קיומה של החברה. מצוות הביכורים (כמו גם מצוות ערלה המותנית “בכי תבואו אל הארץ…” ושאר המצוות התלויות בארץ), היא ביטוי לערך ההתיישבות על הקרקע – האדנות והבעלות הם התנאי לקיומה של חירות. הרעיון הפוליטי ורעיון ההתיישבות מבטאים במשותף את ערך הריבונות.
רעיון הריבונות הוא אחד המאפיינים המובהקים של הרוח החילונית בעת החדשה. במובן המשפטי והפוליטי, הגדיר ז’אן בודין במאה ה- 16 את הגוף הריבוני כ”כוח עליון של נתינים ואזרחים שאינו מוגבל על ידי החוק”. הגוף הריבון הוא מקור החוק ובידו הזכות לפרשו ולאוכפו. הריבונות מגלמת בתוכה שני היבטים: כלפי חוץ – ההכרה הבינלאומית בעצמאותה של הקהילה הפוליטית לנהל את ענייניה הפנימיים ללא התערבות כוח חיצוני. כלפי פנים – בתוקף זכותה של קהילה זו לחוקק ולאכוף את חוקיה על אזרחיה. במאה ה- 19 נקשר מושג הריבונות עם רעיון הלאומיות, כלומר עם זכות ההגדרה העצמית של כל אומה. ריבונותו של העם בארצו ניכרת, אפוא, במערכת החקיקה הייחודית שהוא קובע לעצמו, ואשר תוקפה חל על המרחב הפיסי והגיאוגרפי הנתחם בגבולותיו.
דומה כי המכנה המשותף לרעיון ההלכתי-דתי והאתוס הציוני בטו’ בשבט, כראש השנה לאילנות הוא ביצירת הזיקה ועיצוב הקשר והזהות שבין היהודי לארץ ישראל כמרחב הפיסי והגיאוגרפי בו הוא גר. טו’ בשבט נקבע כיום המבדיל בין שנה לחברתה בכל הנוגע לחיוב במעשרות. ביום זה כבר יצאו רוב גשמי הברכה של השנה ועלה השרף באילנות “וכל חנטה של פרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא” (אליהו כי טוב, ספר התודעה). הוא גם הביטוי לייחודה וטיבה של ארץ ישראל: “כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פירותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פרות האילן נאמר…” (שם). הסיפור הציוני שהתחדש בעת המודרנית, והמתאפיין בין השאר גם בנטיעות ביערות קק”ל, הוא ההגשמה והביטוי הערכי-לאומי של זיקת האדם למקומו. זהו מועד מיוחד המייחד מקום אחד – הגשמתה של הריבונות היהודית על ארץ ישראל! כך מתכנסות הריבונות ההלכתית והריבונות הפוליטית לתוך תאריך אחד.
כמה נאים דבריו של יו”ר הכנסת הראשונה, יוסף שפרינצק, אשר בדברי נעילתו את הישיבה הראשונה של הכנסת עמד על הקשר מזווית מעט שונה אך מלאת השראה: “מבאזל הלכנו והולכנו את כל כוחות עמנו המתעוררים עד תל אביב, אשר בה, קבל עם וקבל כל העמים, הודענו את החלטתנו להתקיים כאומה עצמאית וכמדינה יהודית. ומכאן…הגענו היום, בראש השנה לאילנות, לירושלים עיר קודשנו, מחוז חפצנו. ביום זה נטעו ילדנו עצים חדשים, עצי דעת ועצי חיים לאומה לימים הבאים. גם אנחנו, נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל. שומה על האסיפה המכוננת לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל וישא פרי ובצילו ישכון העם לבטח, ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל…”
סמלי אפוא הוא שהמוסד הפוליטי, ליבה הפועם של הריבונות הציונית, הוקם במועד בו מציין הלוח העברי את הריבונות ההלכתית על ארץ ישראל הנקבעת על ידי הנטיעה וקיום מצוות המעשר.
