שיטת התיארוך היהודית מושתתת על שני ראשי שנים: האחד למניין החודשים והאחד למניין השנים.
“ראש השנה לחודשים”- כדברי מסכת ראש השנה הוא חודש ניסן.
לעומת זאת , הזמן הקובע למניין השנים הוא חודש תשרי. כך יוצא שאין הלימה בין ספירת החודשים והשנים. החודש השמיני בשנה השנייה הוא החודש השני שחולף מאז התחילה השנה (חודש מרחשוון).
השנה מתחלפת כשמגיעים לחצי השנה במניין החודשים ואילו החודשים מתאפסים לאחר חצי שנה במניין השנים.
מה מסתתר מאחורי תיארוך כפול זה?
מדוע הזמן היהודי נע על שני צירים שונים?
התשובה עולה משתי מערכות החגים שאנו מציינים בשני צירים אלה.
את ניסן, ראש השנה לחודשים, מציינים עם חג הפסח. לאחר שבעה שבועות משלימים אותו עם חג השבועות. פסח מעצב את התודעה הפרטיקולרית שלנו כעם נפרד ונבדל. זהו חג עצמאותנו הפוליטית, שהתפתחה והפכה לעצמאות רוחנית מלאה בחג מתן תורה.
את תשרי, ראש השנה לשנים, מציינים באמצעות ראש השנה – שבו עומדים כל הברואים בפני הא-להים למשפט.
המערכות הללו מבטאות את התודעה הכפולה שמעצבת את העולם היהודי. מצד אחד היהדות היא דת פרטיקולרית. היא שייכת לעם מסוים, בעל היסטוריה ומסורת דתית משלו, שהופכות אותו לשונה ולנבדל משאר העמים. מצד שני, היהדות מסרבת להתכנס בתוך עצמה. סיפורה אינו מתחיל ביציאת מצרים אלא בבריאת העולם. היא צמחה מתוך האוניברסליות, מתוך חוויה של זהות ושל שותפות עם כל הברואים. היא גם שואפת להגיע בעתיד אל האוניברסליות , ומבקשת שכל הברואים יכירו במלכות ה’, ויעבדו אותו בלב אחד, גם אם לא בהכרח בדרך אחת.
רבי עקיבא ניסח את התודעה הכפולה הזו במשנה (אבות ג, יד):
“חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם;
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום.”
אדם נברא בצלם אלוהים, אך ישראל נקראו בנים למקום. מבחינת מגילת זכויות האדם, אין כל מקום להבחנה בין אדם לאדם. כל אדם, מכל העמים ומכל הדתות, זכאי לזכויות שיגנו על קיומו בצלם א-להים. זהו הממד האוניברסלי שאמור לעמוד בבסיס התודעה שלנו ומתבטא בחגיגת ראש השנה כראשון למניין השנים.
מנגד, ייחודם של ישראל לא נובע משוני מהותי בינם לבין אנשים אחרים אלא מיחס שנוצר בינם ובין א-להים. הם לא נבראו כבנים למקום אלא רק נקראו כך.
המהות האנושית היא אחת.
השוני בין העמים מתקיים רק במרחב התרבותי והרוחני, שהתפתח לאורך ההיסטוריה, ושעל פיו ישראל מבחינים עצמם מן העולם ושומרים על ייחודם. ייחוד זה מתבטא בהלכות ובדינים המבקשים לשמר את נבדלותו של ישראל ממשפחת העמים. לדוגמה איסורי חיתון, מאכלות אסורים וכד’. זהו הממד הפרטיקולרי שעומד אף הוא בבסיס התודעה היהודית, ומתבטא בחגיגת הפסח והצבתו כראשון למניין החודשים.
*
האתגר הגדול של פוסקי ההלכה ולומדי התורה הוא להבחין בין שתי התודעות הללו, למצות את שתיהן, ולהצליח לשלבן בהצלחה. בחודשים האחרונים, עבר העולם תוך זמן קצר מאוד מאורח חיים אוניברסלי, פתוח וחופשי, לאורח חיים פרטיקולרי, סגור ומכונס במסגרת הלאום. כיצד ישפיע מעבר זה על החיים ביום שאחרי הקורונה? קשה לשער. מה שברור הוא, שלוח השנה היהודי, ימשיך להזכיר לנו בכל מקרה את חשיבותן של שתי התודעות הללו. אנחנו זהים ועם זאת שונים. אנחנו מתבדלים ועם זאת חייבים להתחבר.
את האיזון שבין המגמות חובה עלינו לשמר; בתקופות משבר ובתקופות שיגרה גם יחד.
