ליל הסדר.
הלילה של הסיפור המכונן, זה אשר יוצר בעצם התרחשותו את אותה חוליה מקשרת מדור לדור.
הלילה של השאלות הגדולות. הלילה בו ההורה מזמין את ילדיו: “שאלו נא”, ואם לא ישאלו: “את פתח לו”. האומנם בלילה זה מותר לשאול הכל?
אולי צדקה נעמי שמר כשכתבה:
“ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
…
לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.”
(ארבעה אחים/נעמי שמר)
הנה אנו מוצאים, כי כל אחד מהבנים בהגדה נשפט ומקוטלג, על פי השאלה שהעלה או לא העלה לשולחן הסדר.
ופה נשאלת שאלה שנראית חיצונית לסדר, חינוכית, מקשה: עד כמה ילד, שנשפט על עצם שאלתו, ירגיש שהוא מוזמן לשאול בליל הסדר הבא? שאלה קשה. ובכל-זאת, הבה נתרכז בבן אחד, שבפיו שאלה אחת, היושב אתנו לשולחן, ושואל ומקשה:
“מה העבודה הזאת לכם?” – לכם ולא לו… לפיכך, אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו: “בעבור זה עשה ה’ לי “.
ומאחר וניסח את שאלתו באופן זה, ‘זכה’ בן זה לכינוי הקשה “רשע”.
כינוי כל כך קשה. מוחלט.
מה פתאום רשע? האם הוא רשע כ’המן הרשע’, ‘בלעם הרשע’, ‘אנטיוכוס הרשע’? עד כדי כך ‘רשע’?
על מה ולמה ‘רשע’? על ששאל שאלה שמנוסחת באופן בוטה ולא נעים? הרי שאל שאלה טובה, הרי מקובלנו, ששאלת חכם – חצי תשובה. מדוע לכעוס על הבן ששאל, לא בדיוק כפי שהייתי רוצה אני, ההורה? האם אנו לא מפספסים את הילד? הרי שאילת השאלות היא היא מטרת הסדר כולו: “כי ישאלך בנך מחר לאמור”…
האם אין סיכון כי תגובתו החמורה של ההורה, היא זו שמגדירה את הבן כרשע? אז מה טוב בזה? ומה חינוכי?
ברור, שיש פה בחירה של עורך ההגדה, לכלול בין ארבעת הבנים גם את הבן ה’רשע’. מהיכן מתגלגל ה’רשע’ לליל הסדר?
היינו מצפים, שהוא לא יהיה שם, כי אינו רוצה, או שיסולק בבושת פנים, לאחר שהובהר שהוא ‘לא משלנו’. אך כנראה, שליל הסדר לא יהיה שלם, אם בנים כאלה לא היו יושבים לשולחן אתנו.
נראה, שהכנסת הבן הרשע להגדה יונקת מפנייתו של משה רבנו, כאשר ראה איש עברי מכה את אחיו, ופנה אליו בזעקה: “רשע, למה תכה רעך”..
אם אכן מכאן בא הבן הרשע להגדה, או אז אין הכוונה לרשע כהמן או כבלעם או כאנטיוכוס, כי הם אינם מוזמנים, ואף אינם יכולים לשבת לשולחן הסדר, מאחר ואינם שייכים לשם. ה’רשע’ של ההגדה אינו “מוזמן” לסדר, הוא שם כי זהו מקומו. הבן הזה הוא ‘משלנו’, אך, לצערנו, הוא פועל בחדות ובבוטות כלפי ה’ביחד’ שלנו, ללא חמלה, ללא הדדיות, ללא סולידריות. הוא שייך, אך הוא פועל באופן חד שפוגע במרקם החברתי, הוא מפורר את החבורה רק מכוח גישתו, ציניות, שחצנות, קצת ניכור, ואולי קצת אליטיסטיות מרוחקת… בן שלנו שיצא כזה.
ובחסידות מפרשים ומדגישים, כי אתה, ההורה, אינך מסלקו, חלילה, מהשולחן; עליך לפעול אחרת, לפעול כמחנך. ההוראה להורה היא: “הקהה את שיניו”, ומפרשים, שהקהה אותן, פירושו: שייף אותן, שלא יהיו חדות כל-כך. למד אותו כיצד שואלים שאלה טובה, מבלי להיות תוקפניים, מבלי להישמע חיצוניים. לשאול שאלה טובה ולהמשיך להישאר אחריה ‘יחד’.
כדי שימשיך לשאול,
כדי שנמשיך לענות,
כדי שנמשיך לשבת יחד, כל שנה, לשנים רבות, ונרגיש משפחה.
