מאמר מתוך ידיעון-  פסח תשע”ו- “הטקס והמיתוס”

אופיו של ליל הסדר גובש בתקופת התנאים, היא ימי חכמי המשנה שלאחר חורבן הבית והגיע לכלל עיצובו הסופי, על סימניו והטקסטים הנקראים בו, רק במאה השש עשרה , אולם למעשה הטקס שב ומתעצב מחדש בכל דור ודור, בתגובה למציאות המשתנה והדינמית.
מהו סוד קסמו של סדר הפסח?

“אז איפה אתם בסדר?” מספר עובדות אודות ‘ליל הסדר’:

• 96% מהיהודים בישראל מעידים על עצמם כי הם מסבים לשולחן ה’סדר’.

• 90% מהיהודים בישראל סבורים כי יש לשמור על אופיו המסורתי של ‘סדר הפסח’, בעוד 67% מעידים על עצמם כי הם נמנעים מלאכול חמץ במשך החג.

• בשל התנועה הערה של אורחי הסדר בערב החג, משטרת ישראל מפרסמת מידי שנה את מפת הפקקים הצפויה, על סמך נתוני השנה הקודמת.

• תכניות ה “פריים טיים” בטלוויזיה מפנות את מקומן לארבע הכוסות: נתוני הרייטינג צונחים בליל החג לאחוזים בודדים.

• ליל הסדר הגדול בעולם נערך בקטמנדו: טון מצות, 2500 בקבוקי יין ו 3000 קציצות גפילטע-פיש מוטסות לבית חב”ד לקראת ה’סדר.

בניגוד למנהגי האבל בתשעה אב או לטקסי הגירושין, ליל הסדר הוא כפי הנראה אחד הטקסים אליהם חשים יהודים חיבור גדול ביותר. כיצד אם כן נכרכה התרבות היהודית במשך דורות רבים כל כך בטקס עתיק היומין?
תשובתנו לשאלה משמעותית זו היא שליל הסדר הוא מייצגו המובהק של המיתוס החובר לתודעה הקבוצתית באמצעות טקס, טקס הגורם לנו לשוב ולחוש בכל שנה מחדש ‘כאילו אנחנו יצאנו ממצרים’. אז איך זה עובד?

שישים מילים (ועוד קצת) על מיתוס, טקס, ומה שביניהם

ראשית, משימה:
לפני הקריאה חשבו על טקס מסוים שאתם מכירים היטב: טקס יום העצמאות בהר הרצל, טקס הנישואין, תפילת כל נדרי או טקס השבעתם של חיילי צה”ל בכותל. עכשיו יהיה קל יותר לצאת לדרך:
לידתו של המיתוס היא במערכת סמלים המכילים משמעות עבור קבוצת אנשים.
המיתוס קורם אמנם עור וגידים שעה שסמלים אלה מתארגנים כסיפור, תיאור או דימוי, אולם ללא הטקס דינו של המיתוס לאבד אחיזה במציאות הממשית. חשבו למשל על ההבדל בין פינוי ימית ופינוי חבל קטיף. האירוע הראשון מוזכר מעט מאוד בשיח הישראלי בעוד האירוע השני, המעוגן בערכות חינוכיות, במרכז מבקרים ובעיקר ביום ציון מיוחד בלוח השנה, מלווה את ההוויה הישראלית גם משחלפו השנים.

מה מאפשר הטקס?
הטקס מעלה את המשמעות מהעולם הסמוי, וגורם לאנשים לפעול שוב ושוב ולהנכיח משמעות זו בחייהם. כך, העצב העמוק שלנו על נפילת חיילינו הופך לגלוי ומשותף בטקסי הזיכרון השונים, ומעמד החופה המרגש מבטא את הברית שכורתים בני הזוג, אך גם את הסולם הערכי המשותף של כלל הנוכחים בטקס. החזרה על הטקס היא הנותנת לו את כוחו הרב ככלי המחולל שינוי עבור הפרט ועבור הקהילה. הטקס יכול להתקיים ללא המיתוס, כך למשל הכנתו הסטרילית של חדר הניתוח, או הכנת מטוס קרב לקראת יציאה למשימה. אך מסתבר כי המיתוס זקוק לטקס על מנת להבטיח את קיומו. מדוע? להלן מספר תשובות לשאלה זו:

• הטקס מקבע את המשמעות המיתית בכך שיחידים או קבוצות חוזרים שוב ושוב אל המאורע או אל הסיפור.

• הטקס יוצר חיץ בין מי שמקיים אותו ומי שאיננו מחזיק בו, וכך יוצר זהות הכרוכה במשמעות שיש בו במיתוס.

• הטקס מאפשר הכרה של הממד הנסתר מן העין במרחב המשותף.

ליל הסדר הוא הדוגמה המובהקת לאופן בו מיתוס מעגן את עצמו באמצעות פרקטיקות החוזרות על עצמן. כבר מראשיתו, הציווי על קרבן הפסח הניח, כי יציאת מצרים איננה אירוע חד פעמי, אלא ציון זמן האמור לשוב ולהתקיים לדורות:

י”ד: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’: לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
ט”ו: שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ–אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל–מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי ט”ז: וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה, לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם–אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.
י”ז: וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם–חֻקַּת עוֹלָם. (שמות י”ב).

כך הפך פסח מצרים, אירוע חד פעמי ועתיק יומין, לזבח הפסח הנשחט בכל שנה בבית המקדש ונאכל בחבורות בירושלים. זבח זה הפך לשולחן הסדר, סביבו יושבים בני משפחה וחברים, ומספרים בסיפור יציאת מצרים, איש איש על פי מושגי החירות שבידו.

הידעת?
במאי 1947, כחצי שנה לפני קבלת ההחלטה באו”ם ביום כ”ט בנובמבר, הופיע דוד בן גוריון בפני ועדת אונסקו”פ, שמונתה במטרה להביא לסיומו את המתח ששרר בארץ. דבריו של בן גוריון ממחישים היטב את האופן בו מקבע טקס ליל הסדר את התודעה הלאומית:

לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה ,”מייפלאואר” היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אנייה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אנייה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

והנה יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת “מייפלאואר”, יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.

ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים, ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים.

נקודה למחשבה:
• מדוע בחר בן גוריון דווקא בדוגמה זאת בעומדו בפני הועדה?

• מה מספרת בחירה זו אודות תפיסתו את היישוב היהודי בארץ, שעתיד להפוך למדינת ישראל?

• כיצד מהדהדת תפיסה זו בדברי הימים של המדינה שעתידה לקום, בחקיקה, בתרבות או באירועים המכוננים של מדינת היהודים?

[1] חזקי שהם, נעשה לנו חג חגים ותרבות אזרחית בישראל, ירושלים 2014, עמוד 30.

[2] חזקי שהם, נעשה לנו חג חגים ותרבות אזרחית בישראל, ירושלים 2014, עמוד 27.

[3] יהודים ישראלים – דיוקן אמונות שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, עמוד 12.

[4] http://www.chabadnepal.com/?aid=91229

[5] מבוסס על: איתמר גרינולד, המיתוס במציאות ההכרתית, ההיסטורית והמחקרית, האיגוד העולמי למדעי היהדות תשנ”ח, 187-210. אדוה גדרון, מיתוס וריטואל: עיון בריטואל פסח מצרים (שמות יב) ובריטואל חג ה’ (ויקרא כג),האיגוד העולמי למדעי היהדות תשע”ב, 1-25.