מאמר מתוך ידיעון שומרים על הבית- ראש השנה התשפ”ד
גם לי יש בית.
בית הוא המקום הבטוח, המוכר, בו מקבלים אותי בחיבוק ואהבה כמו שאני, ללא קשר לדעותיי.
הבית בו גדלתי, היה משובץ בתוך קיבוץ דתי שכלל עוד בתים: בתי חברים אחרים, בתי ילדים, בתי נעורים ועוד, כך שהחיים בקהילה הרחיבו את מושג הבית.
העולם היהודי עסק הרבה במושג הבית. מבית מקדש ועד בית מדרש, מבית הלל ועד בית שמאי. ובכלל בניגוד לתרבויות אחרות, בשפה העברית המילה בית הוצמדה להרבה מסגרות חברתיות, בתי חולים ובתי עלמין, בית הלוחם ובית המשפט. עד היום מוסדות חינוך רבים מתהדרים במילים: בית ומשפחה כתיאור של המוסד שלהם.
ייתכן והתופעה הייחודית הזאת, להצמיד את המילה בית לכל דבר כמעט, היא תגובה לחורבן הבית ההוא, לגלות, לנדודים ולחיפוש אחרי בית חם יציב ושפוי.
כיום, חזרנו לבית שלנו, האמתי, המקורי, זה שחלמנו והתפללנו עליו כל השנים. אבל החזרה הביתה בגיל מבוגר, היא חוויה מורכבת ולא פשוטה. אדם חוזר לאחר שנים ארוכות בהן התעצב מחדש, צבר זיכרונות, רכש תובנות והשפעות. לעתים, אדם חוזר לבית הוריו, שנים ארוכות לאחר שכבר עזב אותו וכעת הבית מרגיש אחרת אולי אפילו מעט זר, והוא שואל עצמו מי השתנה, אני או הבית?
אנחנו נמצאים כיום בנקודה בה כולנו חזרנו הביתה וגילינו כי הבית שלנו שונה ממה שזכרנו. לקראת החגים, הרבה אנשים מחפשים בית כנסת שיזכיר להם את התפילה והנוסח של ילדותם, אבל יש גם דברים בבית הכנסת בו גדלנו שהיינו אולי רוצים לשנות או להוסיף לו; יותר מקום ומרחב לנשים, סגנונות תפילה נוספים, פיוטים, ומנגינות שאספנו בדרכי חיינו. כך גם מחוץ לבית הכנסת, אנחנו מנסים לעצב את המרחב הציבורי הישראלי מחדש, הרבה בתים של יהודים נמצאים עכשיו בשכנות זה לזה אבל הם שונים.
אם הקהילה היהודית בגלות או בתפוצות התבססה על דמיון משותף; עדה מסוימת, מוצא או תפיסה אידאולוגית ודתית, הרי שבמדינת ישראל של היום יש גיוון, ערבוב והשפעות הדדיות המחייבות יכולת הכלה, סובלנות ועין טובה.
כל אחד מאתנו רוצה להביא את המסורת, הניגון, הטעם והשפה שלו אל תוך הישראליות החדשה הזאת. כדי שאנשים ירגישו בבית ברחוב הישראלי, יש לפנות להם מקום ולעודד אותם לעשות זאת.
“עוד חוזר הניגון, שזנחת לשווא”, יותר מידי שנים קהילות שונות נדרשו לזנוח את הניגון והשפה שלהם כדי להשתלב כאן. בנבואות הנחמה אומר הנביא: “הרחיבי מקום אוהליך” וזאת התנועה שעלינו לאמץ גם כיום. עלינו לצאת מהקונכייה שלנו ולהרחיב את ליבנו, לעשות אוזנינו כאפרכסת בה כל הקולות נכנסים ומוצאים מקום. לפתח תודעה שתהיה רחבה ועשירה שתאפשר ושתעודד את הרצוא-ושוב הזה בין הבית הפרטי לבית הלאומי.
אם לא נמצא בעצמנו ענווה וסקרנות להכיר לעומק את הקולות המגוונים החיים כאן, עלולה להיווצר כאן חברה מפוצלת ומתוחמת, שחיה בתיבות תהודה שלא מאפשרות חיבורים והשפעות הדדיות. חברה שאין בה הפרייה הדדית וממילא, היא תהיה מקוטבת דלה ומשעממת.
לקראת השנה החדשה, אני מקווה, מתפלל ומאמין שכמו שמצאנו בתוכנו את קדושת הרצון להיאבק על ההקמה של המדינה הזאת. נמצא את הדרך לחיות כאן יחד לקראת עתיד משותף.
