א.
בכינוס מטעם ‘יסודות’ שנערך בחנוכה עלו שתי שאלות בעניין מקומו של ‘משאל עם’ בשאלות יסוד הנמצאות על הגבול בין התורה לבין הדמוקרטיה במדינת ישראל.
השאלה האחת עסקה בנושא, האם ראוי לשאול את העם בדברים שאנו מושבעים עליהם מהר סיני כעם ה’ וכחלק מן הברית עמו שקיבלנו על עצמנו כעם. השאלה השנייה עסקה בנושא, האם ראוי להנהיג את העם בשאלות היסוד על פי הצבעותיהם והסכמתם של שליחי העם- נציגיו בכנסת, או שראוי להביאן לפני כלל העם במשאל עם.
שתי השאלות ראויות ונכבדות. אנו נעסוק בשורות הבאות בשאלה הראשונה בלבד.
בכינוס היה מוסכם, שאם מחר יחליט העם במשאל רשמי לעקור את השבת מן היום השביעי אל יום שלישי בשבוע, למשל, דבר זה ודאי שלא יחייב איש מאתנו. שהרי אנו מחויבים ועומדים לבריתו של הקב”ה עמנו בהר סיני לפני כל מחויבות שלנו לדמוקרטיה ולשלטון העם[1]. הטענה שנטענה בכינוס אמרה, שהוא הדין לגבי החלטה על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי עם אחר. שהרי גם בכך אנו מחויבים לבריתו של הקב”ה עמנו, וש’לא נעזבנה (= את ארץ ישראל) ביד זולתנו מן האומות או לשממה’ (רמב”ן, ספר המצוות, שכחת מצוות עשה ד’). ניתן לראות במסירת חלקים מארץ ישראל לזרים בגידה בייעודנו ההיסטורי ובשליחותנו כחלק משושלתו ההיסטורית של העם אל הדורות הבאים. ממילא גוברים הייעוד והברית על שיקולי הרוב הדמוקרטי, ואין להשלים עמו, אלא מחוסר ברירה, ומסיבות מעשיות בלבד של הצורך להציל את מה שניתן להציל. בטענה זו יש לדעתנו, נקודת חולשה, ואותה נרצה לפרט.
ב.
יש לדעתנו לחלק בין דרישה לשנות את יום השבת, שהיא להבנתנו דרישה שאינה לגיטימית כלל, והיא באה לעקור את אמונות היסוד של עם ישראל משורשן לבין דרישה להגיע להסכם מדיני שיגרום חלילה, למסירת חלקים מארץ ישראל לשלטונם של זרים. זוהי דרישה שיש לעשות בה הבחנה מפורטת בין הלגיטימי שבה למה שאינו לגיטימי.
אבהיר: הדרישה למסור חלקים מארץ חמדה שנתן ה’ בידינו היא דרישה שלהבנתי, אינה נכונה, לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינה לאומית- ציונית ולא מבחינה תורנית- דתית. הדורשים לעשות זאת עשויים להתחלק לקבוצות שונות. רבים מהם ידרשו לעשות זאת כדי לעקור את חלומה של הציונות הדתית. כך התבטא בעבר עורכו של עיתון הארץ, דיוויד לנדאו, שתמך ללא לאות בהריסת שלמעלה משלושים בתי הכנסת שהיו בחבל עזה בעת עקירת היהודים משם:
אני רוצה להרבות במסר ובטראומה, כדי שאנשים יבינו שהחזון התנפץ לאלף רסיסים. לא נשאר מזה זכר. הכל נמחק ונמחץ ואיננו. אני רוצה שזה ייצרב בתודעה שלהם, שהחזון המשיחי השקרי הזה הוא איננו, הוא נביאות שקר.
יאיר לפיד אמר אז בראיון על העקירה:
זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם…. לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה.
הם מייצגים רבים, החושבים כמותם אך אינם אומרים זאת, ומתרצים את רצונם האמתי בשיקולי דאגה לעם ישראל. שיקול כזה אינו לגיטימי כלל, והעובדה שהוא נכלל במסגרת הרוב, הקובע כל מהלך מדיני, אכן אינה אלא שיקול מעשי המכתיב להציל כל מה שאפשר במסגרת האפשרויות המצומצמות שלנו. כך הדברים גם לגבי קולותיהם של אזרחי המדינה שאינם יהודים, שרבים מהם חשודים על רצון מכוון להחליש את מדינת ישראל.
ישנם שיקולים לא לגיטימיים גם בצד הפוליטי של הבעיה ולא רק בצדה הרעיוני. נגד רוה”מ לשעבר, יצחק רבין ז”ל, הועלו טענות קשות בהכרעת הסכם אוסלו ב’ על בסיס שני חברי כנסת שנטשו את מפלגת צומת, גונן שגב ואלכס גולדפארב, ותמכו בהסכם אוסלו תמורת תפקידים בממשלה שהיה צורך לחוקק עבורם חוק מיוחד. עובדה זו העלתה את מפלס המתח הפוליטי בארץ עד ללא נשוא. רוה”מ לשעבר אריאל שרון נחשד בפרשת עקירת חבל עזה וצפון השומרון בשיקולים אישיים שהיו קשורים בחשש להסתבכויות פליליות. כל אלו הם שיקולים שאינם לגיטימיים, והם מעמידים בספק את משמעותה האמתית של החלטת ‘רוב’. ציות להחלטת רוב נותרת נכונה במצב כזה, רק כשניתן מכוחה להציל משהו, או כדי למנוע אנרכיה העלולה להביא לתוצאות גרועות יותר.
ג.
אך בניגוד לדוגמת השבת שהבאנו לעיל, שיקולים למסירת חלקים מארץ ישראל לזרים, ואף לאויב, עשויים להיות לגיטימיים, גם כשאני אישית בטוח שאינם נכונים. ישנם הסבורים, שהמשך שליטתנו ביהודה ושומרון עלולה להביא בסופו של התהליך לסיפוח מקומות אלו על יושביהם למדינת ישראל, ולהביא בכך ביום מן הימים לאובדן הרוב היהודי במדינת ישראל, ולביטולה של המדינה היהודית. הם אינם צודקים! אין צורך לספח את כל הערבים תושבי יהודה ושומרון למדינת ישראל והסכנה הדמוגרפית היא יותר דמיון מאשר מציאות. אך זהו ויכוח בין שתי דעות לגיטימיות ובין אנשים הדואגים לעתידה של המדינה היהודית וליכולתה לשלוט לטווח הארוך לפחות בחלק מארץ ישראל המערבית. ישנם אחרים הסבורים, שהמשך שליטתנו ביהודה ושומרון תביא לבידודנו המדיני, ובידודנו המדיני יחליש עד כדי סכנה של ממש את כוח עמידתנו לפני אויבינו. הם אינם צודקים, ולא אבוא עכשיו לנמק את פרטי טיעוניי. אך הוויכוח עמם הוא ויכוח בין שתי דעות לגיטימיות של הדואגים ליכולת המשך קיומה של המדינה היהודית במרחב העוין שלנו.
ישנן סברות נוספות לצורך שלנו למסור חלקים מן הארץ לאויב. הן נובעות לדעתי, מחולשת דעת ומטעות, אך מקורן בחרדה אמתית ליכולת הישרדותנו במרחב כמדינה יהודית, ולכן הן לגיטימיות. ההתמודדות עם דעות אלו צריכה להיות באמצעות הסברה השכם והערב, ובאמצעות הבאת נושאי הדעות אלינו לכאן, כדי להיווכח במציאות הנבנית כאן. הסברה כזאת נעשית היום במרץ ובכישרון על ידי רבים וטובים מבינינו, והיא הדרך הנכונה לדעתי, להתמודד על יכולתנו להחזיק בנחלת ה’, ארץ חמדתנו. אך ביום שהדברים יעמדו להכרעה דמוקרטית, נוכל נגד דעות אלו להפגין ולמחות, ובמטרה לשכנע, אך לא להתנגד להן בכוח ולכפות את דעתנו בכוח.
מול דעות אלו יש להבנתי, לרוב העם- משקל מכריע גם מבחינה תורנית. חולשת דעת מסוג דעות אלו, אם היא שולטת בעם, היא משקפת נכונה את מצבה הרוחני של כנסת ישראל, ובשל כך נראה, שרצון ה’ בעוונותינו, הוא הנסיגה. כשרוב העם פחד להילחם על הארץ בעת חטא המרגלים, העם אכן נותר במדבר עד שקם דור חדש טוב מהם, שהיה מוכן להילחם על ארצו.
ד.
בדמוקרטיה השברירית שלנו המצב מסובך מאוד, משום שלא לגמרי ברור מי אומר מה ומדוע הוא אומר זאת. נניח שמחר יהיה (חלילה!) רוב למסירת יהודה ושומרון לערבים לצורך הקמת מדינה. האם נוכל לשער כמה מן התומכים במהלך עושים זאת בשל חשש לאי הישרדותה של מדינת ישראל במרחב כמדינה יהודית וכמה עושים זאת ממניעים של רצון לשבור את הציונות הדתית, בשל רצון לחיים נוחים יותר ללא שירות ארוך בצבא, בשל רצון לדאוג לערבים קודם שדואגים לאינטרסים של המדינה היהודית, או בשל רצון לפתור בעיות לטווח הקצר מכוח תחושה, שעוד שנים ספורות נוכל למצוא לנו מקום תחליפי באחת הארצות שמעבר לים? שיקולים אלו, חלקם אינם מוסריים, וחלקם אינם ציוניים, וממילא אני רואה אותם כלא לגיטימיים בוויכוח המתנהל כאן.
כאמור, איני יודע אם נוכל לשער את מניעיהם של תומכי המהלך הנזכר של מסירת יהודה ושומרון לערבים, ואני מקווה שלעולם לא יהיה רוב למהלך מסוכן זה. לפחות תיאורטית נוכל לומר, שאם יש רוב לנסיגה מכוח שיקולים שהם לטובת יכולת קיומה של המדינה לטווח ארוך, לרוב זה ישנה משמעות הלכתית תורנית, ועם כל הצער, בסופו של המאבק ניאלץ לקבלו גם מבחינה הלכתית. אם לא יהיה רוב למהלך הנסיגה, אלא מחמת בעלי הדעות הלא לגיטימיות, ואף שנימוקיהם לא ייאמרו בגלוי, ניאלץ לקבל את דעתם רק מחוסר ברירה גמור, כדי להציל את מה שניתן להציל וכדי למנוע אנרכיה ושפיכות דמים פנימית חלילה, שעלולה להיות גרועה בהרבה מנסיגה מחלקים מנחלת ה’.
סיכום
המאמר ארוך ומסובך. לכן אכתוב בתמצית את מסקנותיו.
מכוח בדיקה בלתי נלאית של נתוני הדמוגרפיה, הצעותינו לפתרון הבעיה הדמוגרפית וכמה נתונים ביטחוניים ומדיניים, אני אישית משוכנע, שעם ישראל מסוגל להתמודד עם האתגר הנכון והחשוב של החזרה לחלקי מולדתנו שנגזלו מעמנו במלחמת העצמאות, לירושלים, ליהודה ולשומרון, ולדעתי גם לחבל עזה. מאמר זה אינו עוסק בפתרונות אלו, אך הם קיימים.
בין החולקים עלינו ומחייבים נסיגה ומסירת חלקים מן הארץ לזרים יש רבים הרוצים לעשות זאת בראש ובראשונה מחמת דאגתם להמשך יכולת הישרדותה של המדינה היהודית במרחב המוסלמי העוין. הם חוששים לבעיה הדמוגרפית, ללחץ המדיני, לאי יכולתנו לעמוד במלחמה ארוכת שנים מול אויב כה גדול ומסיבות נוספות.
הסיבות שנזכרו הן סיבות לגיטימיות של אוהבי האומה. לדעתי חלק מהן נובע מחולשת דעת וחלק אחר מטעות. הדרך הנכונה להתמודדות עמן היא הבאת האנשים לכאן, לראות את המפעל הציוני שצמח כאן, וניסיון לשכנעם. אם חלילה לא ישתכנעו, וביום פקודה אנו נמצא את עצמנו במיעוט מולם, לא נוכל גם מבחינה תורנית הלכתית לכפות את דעתנו עליהם בכוח. עלינו יהיה להבין, שרצון ה’ הוא הנסיגה, מחמת חולשת דעתו של העם, חולשת דעת שהיא גם חטאנו ואשמתנו שלנו.
קיימים שיקולים לא לגיטימיים מבחינה מוסרית או מבחינה ציונית. בעלי שיקולים אלו נוטים להסתיר את דעתם, ולהלבישם במסווה של שיקולים ציוניים. את הסכנה הגדולה אני רואה בבעלי שתי דעות: א) אלו הסבורים שיש חובה לשבור את חלומה של הצינות הדתית. ב) אלו שלא יצטערו יותר מדי אם יתברר להם שההימור המסוכן שהם הולכים עליו עם הערבים יתנפץ כעבור שנים מעטות, ואז הם ימצאו לעצמם ולמשפחתם מקום ומשרה מעבר לים[2]. קיימים בעלי דעות נוספות, שהן לדעתי לא לגיטימיות על פני המפה הציונית.
באופן עקרוני, אין לדעתי לספור את דעתם בגיבוש הרוב על עתידה של הארץ, ואין לדעתם משמעות תורנית הלכתית לגבי מציאותו של הרוב. דא עקא! לא נוכל לזהות בוודאות את בעלי דעה זו או את כמותם.
אם חלילה יהיה רוב יחד עמם נגד המאמינים בצורך להחזיק בנחלת ה’ והסבורים שאין לסגת ממנה לפחות מסיבות ביטחוניות, ניאלץ, לאחר כל ההפגנות והמחאות לסגת כדי שלא להביא למלחמת אחים או לאנרכיה, שיסכנו גם את מעט אחיזתנו בארץ ה’.
על כולנו לפעול היום כדי לסכל רוב כזה, ולהמשיך ולהאמין שבכוחנו להמשיך ולהחזיק בנחלת ה’, לפתחה ולבנותה, ‘ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות.
[1] באחד הכינוסים הראשונים של התנועה הרפורמית בגרמניה לקראת אמצע המאה ה 19 הועלתה הצעתו של רבאיי שמואל הולדהיים ‘להזיז’ את השבת ליום ראשון, כדי להיות מתואם בימי העבודה עם המולדת הגרמנית ועמה.
[2] אתן דוגמה לכך: את הסכמי אוסלו ניסח בזמנו, עורך הדין יואל זינגר. הוא היה גם שותף פעיל למו”מ עם אש”ף. הוא גר כבר לפני הסכם אוסלו, וגם אחריו, למיטב ידיעתי עד היום, בארצות הברית, ושם הוא מתפרנס כעורך דין.
