מאמר מתוך ידיעון מסעות פולין- עכשיו חוזרים הביתה

רשמים מתהומות של חושך ורקיעים של זוהר

בשנים האחרונות אני זוכה לנהל את משלחות התיכון בו אני מלמד – לפולין. המסע לפולין, בניגוד למקובל לחשוב, איננו מסע דיכאון, אין מטרתו לסחוט את דמעותיהם של בני הנוער ובטח שאין מטרתו לחולל מניפולציות רגשיות ולאומיות על התלמידים. בכדי להבין מהו מסע לפולין ומהן המטרות הראויות שלו במסגרת החינוכית, יש להבין קודם כל שאנו עוסקים במסע ולא בטיול או בסיור לימודי. למסע יש מטרה, יש לו משמעויות נרחבות והכי חשוב, במידה מסוימת מסע הוא אף הכרח. המסע מחולל משא כבד שנושא כל אחד עמו, ובמשא זה כותב כל אחד מסה לעצמו.

אפתח בסיפור מאחד המסעות. בשלהי חודש אוגוסט באזור העיירה היהודית טרנוב שבדרום פולין – יום קיץ גשום. יום ראשון בשבוע, במרכז היום עמד סיפורו של יער זלביטובסקה גורה, המכונה בפי רבים גם “יער הילדים”. ביער זה נרצחו כ-8000 מבני העיירה הסמוכה (טרנוב), אולם ייחודיותו של יער זה היא באקציה אחת מיוחדת שהגיעה אליו, אקציה שכל כולה ילדים קטנים. 800 ילדים. הם נרצחו באכזריות, שם ביער, בסמוך לבתי המקומיים. ביער הזה מכה התדהמה שוב פעם, וסערת הנפש הולכת וגוברת. דווקא בגלל ההצפה האדירה אנו רגילים לאפשר לתלמידים זמן התבודדות עם עצמם, בזמן זה הם כואבים את הכאב, חושבים, שותקים ורבים מהם אף כותבים. מזג האוויר בדרך כלל באוגוסט מאפשר את זה, נעים מאוד וכל תלמיד יכול לשבת בשקט ולהתבונן פנימה אל נבכי נפשו. אולם במסע ההוא כאמור, מזג האוויר לא שיחק לטובתנו. הגשם הלך והתגבר מרגע לרגע. אנחנו ביער, הכל רטוב, בוץ וקר מאוד. חשבנו שאולי לא נצליח לגעת במקום, שהגשם ישטוף אותנו משם במהירות. הגיע רגע ההתבודדות, ותלמידים הלכו וישבו עם עצמם, בגשם השוטף, לא נעו ולא זזו. ביקשנו מהתלמידים להגיע למעגל איסוף. שיר. וניגון ועוד אחד. בשלב זה פונה המדריך לקבוצה ומבקש: תבחרו אדם אחד שתרצו אותו לידכם עכשיו, מה הייתם אומרים לו? אחד אחד, פתחו התלמידים את ליבם, בכאב, באהבה, ברוך ובשבר – הזכירו את בני משפחתם. את האח, את האחות, את אימא או אבא, אחיין סבא וסבתא. חלק בדמעות חלק בעיניים יבשות חלק בחיוך המודה על הטובה: הביעו אהבה, געגוע, רצון לחבק ולעטוף את מי שיקר להם כל כך. חלק ביקשו סליחה אחרים יצאו בתוכחה חרישית עדינה כלפי עצמם וכלפי ריבונו של עולם. למעלה משעה וחצי עמדנו בגשם השוטף. כולם מאזינים, מחבקים אחד את השני. לא נרתעים לא מדמעות השמיים ולא מדמעות עיניים. רגע של פתיחת הלבבות אחד כלפי השני, כל אחד לעצמו וכל אחד למעגלים השונים בחייו. כמחנכים יש לנו מה לעשות עם חוויות כאלו, יש כאן פתח, כר פורה לעשייה חינוכית ביום שאחרי.

לפני הכניסה פנימה, ברצוני להביא מדרש חסידי, מוכר, המלווה כל מסע שלי לפולין. המדרש בשם רבי מנחם מנדל מקוצק (=הקוצקר) על הפסוק: “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך”[1]

שואל הרבי מקוצק מדוע נאמר “על לבבך” ולא “בתוך לבבך”? הרי אנו מצפים שתהיה התורה בתוך הלבבות, פנימית ולא חיצונית לשומריה! שואל, ועונה: על הדברים להיות מונחים על הלב, כדי שבשעת כושר, ברגע אחד של פתחון הלבבות, משהו ממה שהונח על הלב יוכל לחדור ולהיכנס פנימה.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר לנו, שהמחשבה או הציפייה שהדברים שאנו חווים או לומדים יכנסו וישכנו בלבנו מיד, היא מחשבה ילדותית שאין בה ממש. כדי שמשהו ייכנס לתוך הלב התהליך הוא ארוך, איטי, קמעא קמעא! מה מוטל עלינו? להניח את הדברים על הלבבות, להכין את הקרקע לקראת רגעים של חסד על מנת שברגעים אלו, מה שהונח על הלב – יחדור פנימה. הקריאה לאדם היא לעמוד על סיפה של הקדושה – הכניסה פנימה לא תמיד תלויה בנו, היא תלויה בזמן ובמקום, בנסיבות ובמי שסובב אותנו במצבנו הרגשי והרוחני. נקודת מוצא זו היא נקודת המוצא למסעות שלי לפולין. אינני חושב לרגע כי המפגש של הנערים עם העולם היהודי שהיה, עם התורות והחצרות החסידיות, עם הגטאות, היערות ומחנות ההשמדה ייכנסו ללבם בהיסח הדעת ויחוללו תמורות אדירות. אינני מתיימר לחולל אותן וגם איני חושב שזה נכון. כמחנך, אני רוצה להניח על לוח ליבם את המכלול הגדול של מה שהשואה מזמנת לנו: חושך ואור שמשרתים בערבוביא ומכים בכל עוצמתם: חסד ורחמים, ענקי רוח וגבורה המזהירים כזהר הרקיע, לצד רוע, אדישות אכזריות וניכור של מי שהורידו עצמם לתחתית המדרגה האנושית. אין ספק שהמסע עצמו טעון מאוד מבחינה רגשית, והוא מציף את התלמידים כבר שם במחשבות רבות מאוד, אלא שמהר מאוד הם “נשכחים” עם החזרה לארץ, לא בגלל שזה לא היה אמתי שם בפולין, אלא מכיוון שהם פשוט “מונחים על הלב” ולא בתוך הלב. אם התפקיד של המעשה החינוכי במהלך המסע הוא להניח דברים על הלב, הרי שלאחר המסע התפקיד הוא לרכך את הקרקע על מנת שאצל כל אחד הדברים יחלחלו, כמים שקטים שחודרים עמוק.

כעץ שתול על פלגי מים

המסע לפולין מפגיש את התלמידים עם השורשים של העם היהודי באירופה, אבל יותר מכל דבר אחר מפגיש המסע את התלמיד עם השורשים שלו עצמו. עם הבית, עם האחים והאחיות, אימא ואבא, סבא וסבתא. בפולין מתעורר הרצון לראות את המעגל הקרוב והחשוב ביותר לאדם- משפחתו – באור אחר, מקרב. האח הקטן כבר לא מציק ומנדנד אלא מבקש קשר, אימא ואבא אינם נכנסים לווריד אלא דואגים, מנסים להגן ולהשרות ביטחון ואהבה. מדוע זה קורה? אולי הפרופורציה? אולי ההבנה ששום דבר אינו מובן מאליו בחיים? ואולי הצורך לחלץ תווי פניהם של הנרצחים ולהתמקד באדם, בסיפור, בילד – מביא אותם להתמקד בעצמם ומעגלים הקרובים ביותר אליהם. המסע לפולין – מעורר בתלמידים רגשי הכרת הטוב, הערכה עצומה למה שיש, רצון להתקרב למה שכל כך קרוב עד שאנו שוכחים להשקיע בו והוא הולך וחומק מאתנו. תלמיד אחד אמר לי באחד המסעות כי “הוא רוצה לחבק את אחיו הקטן ולשחק אתו”. תלמיד אחר אמר שהוא “מתבייש בחוצפה שהוא מפגין כלפי הוריו, אני רוצה להתחצף פחות”. וחשוב להזכיר בהקשר הזה את מה שפתחנו בו: הדברים הללו מונחים על הלב, כשיחזרו תלמידים אלו הביתה, סביר להניח שמספר ימים ישכיחו את התובנות מן הלב והמטען העצום שהיכה בהם בפולין כבר לא יכה בעוצמה על שוברי הגלים של הנפש. ואולם כאן אנו נכנסים. מים שקטים חודרים עמוק! המוטל על כל מערכת חינוכית לחשב כיצד היא מפתחת שיח שעוסק במשפחה. הדברים האלו משתנים מכיתה לכיתה, אולם הנושא שחייב להיות מונח על השולחן הוא המשפחה. הטריות של התובנות, החוויות והרגשות מפולין הוא כלי עזר עצום בעצם זה שהוא הציף והניח את הדברים על מפתן הנפש של כל אחד ואחד מהנערים והנערות.

ריכוך הלבבות!

האדם טוב מטבעו. תסכימו עם כך או לא, זו הנחת היסוד שלי, בטח בהקשר של פולין, וכן גם בהקשר של השואה. “אשר הא-לוהים עשה את האדם ישר”[2]

האדם נברא בצלמו ודמותו של א-לוהים, הטוב המוחלט, ועל כן באדם יש טוב מעצם בריאתו. לכן, המפגש של האדם עם הרוע הטוטאלי מייצר באדם שאט נפש, רצון עז להתרחק ממנו ומשורשיו כמה שרק שניתן וזה פתח של ממש לריכוך הלבבות. תשאלו כמעט כל מורה שיצא עם תלמידיו לפולין – מה קורה שם לתלמידים? במילים שונות ומשונות יגידו לכם כולם שמשהו שם “מתרכך”. הבכי הקיים בפולין הוא רק ביטוי אחד של הריכוך הזה, הביטויים הם רבים ומגוונים. בני הנוער במהלך המסע עצמו רכים יותר עם חבריהם למסע: יש יותר הבנה לצרכים שונים, להתנהגויות שונות, לאידיאולוגיות שונות, להבעת עמדות וכו’. יש פחות ציניות עוקצנית ויותר חיבוק וקבלה. מדוע? לא רק בגלל שאנו מזהים מצוקה של חבר, את זה יש גם בארץ ולא מעט, אלא מפני שבפולין נפגשים התלמידים עם הקור הבלתי נסבל שברוע. יש איזו תובנה, לא בהכרח מדוברת, ששורש האדישות לסבלו של האחר, הוא אותו השורש של האכזריות והרוע – והתלמידים יודעים בעצמם שהם רוצים להתרחק מזה כמה שרק ניתן. לכן משהו בלב שלנו מתרכך שם, משהו בנו רוצה להיות שונה ונבדל מן הרשע ובאופן מיידי. אם יש נקודה חינוכית חשובה שעלינו להנכיח ולתת לה מקום “ביום שאחרי” היא הנקודה הזו. אין צורך להקים פרויקט של צדקה או של חסד, יש צורך קודם כל לדבר עם התלמידים ולהנכיח להם את מה שהם חוו שם – כעבודה על ריכוך הלב. לשקף להם את הקבלה שלהם אחד את השני, את עצמם, את הדעות השונות, את הרגישות למצבים והתנהגויות שונות. להזכיר להם את החוויה בה כל אחד מרגיש בטוח להיות מי שהוא מחובק ועטוף בהבנה. לריכוך הלבבות תהיה השפעה אדירה במחוזות אחרים אחר כך: במשפחה, בכיתה, ברחוב ובאזרחות. תנועה של “ריכוך” מולידה שפה אזרחית פלורליסטית או סובלנית המייצרת תרבות פוליטית המאפשרת שיח וויכוח ממקום בוגר ומכבד. ריכוך הלבבות הוא בעצם נתינת מקום וכבוד לכל אדם באשר הוא אדם. אין סיבה שהמקום הרך, האמפתי והרגיש הזה יישאר מעבר לים ומעבר להרי החושך! כי קרוב אלינו הדבר מאוד בפינו ובלבבנו לעשותו!

התמודדות עם רגשות עזים – לעשות מן החושך אור

מידי ערב במסע נדרשים המחנכים המלווים לקיים שיחות עיבוד עם המשלחת על שעבר עליהם באותו היום. שיחות אלו הם חלק משמעותי וחשוב במסע. ישנם מסעות שהחלק הזה הנו החלק החשוב והמשמעותי ביותר. במסעותיי השונים לפולין אני נתקל פעם אחר פעם, בשיחות הערב, באמירה מדהימה על גבול הפלא והנס. אמירה זו נוגעת לרגשות העזים המציפים את התלמידים במהלך היום שעברו. תלמידים מספרים על הכעס שחוו באותו היום. על חוסר היכולת שלהם להבין, על הבלבול , על נקמה ושנאה. ותמיד בשלב הזה עולה תובנה מתוך התלמידים שמרגשת אותי כל פעם מחדש: המפגש עם הרוע, שאט הנפש מהרוע, הכעס העצום האצור בתוכם כנגד המרצחים השפלים הללו לא מעורר בהם את השנאה היוקדת, כי אם את הרצון להתרחק ממנה! באחד משיחות הערב אמר אחד התלמידים: “אני שונא את הרוע אני לא רוצה לשנוא בני אדם”! תלמיד אחר אמר: “הרגש שאני הכי רוצה להתנקות ממנו הוא השנאה כי אני מבין את ההשלכות ההרסניות שלה”. במסע אחר אמר תלמיד: “מה שאני מבין היום הוא שאני רוצה לאהוב ולאהוב”. כשמגיע הרגע הזה אני אומר לעצמי שכל המאמץ היה שווה! תובנה מטלטלת ועוצמתית כזו של בני נוער הרוצים להתרחק מהשנאה לבני אדם, לאהוב את האדם באשר הוא אדם היא פלא ונס שמתרחש פעם אחר פעם. וגם כאן מגיעה השאלה: כיצד אנו מושכים את התובנה הזו, המונחת על הלב, אל המציאות המורכבת בארץ? בארץ קל לנו מאוד לשנוא, לבטל, להתנכר לאחר כי התלהטות המחלוקת מעוורת אותנו. לדעתי אחת המשימות החינוכיות החשובות ביותר בהקשר זה, היא להנכיח בדרך קבע את התובנה מיום החזרה המסע. לדעת להזכיר את התובנה הזו בהקשרים שונים ב”יומיום החינוכי” שלנו. בשיעורי תלמוד, מחשבת ישראל, אזרחות, חינוך והיסטוריה. הנכחה היא לא רק על ידי תזכורות במילים. הנכחה היא על ידי מעשים. מפגש עם אוכלוסיות שונות ורחוקות שהתלמידים רואים רק דרך מסכי הטלוויזיה עם בכלל – עשוי להוריד את רמת הניכור. יש לציין בהקשר זה, שמפגש אינו רק “שיח תוכן”, לדעתי נכון ואף רצוי לייצר מפגש גם סביב משחק. משחק כדורגל בין תלמידים חרדים לחילונים לדוגמא, ובאותה מידה בין יהודים לערבים, יכול לרקום קשרים וחברויות שאף שיח תוכן לא יצליח לחולל(וזאת מבלי להוריד מחשיבותו ונחיצותו של השיח כמובן). המפגש יש בו את האקט ה”מרכך”, הקורע מסכות ומסיר את הלוט. וחיבור של העשייה הזו כהמשך ישיר לתובנות הרגשיות מן המסע יכול לחולל נפלאות!

“וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”

ציונות, גיוס לצבא, פטריוטיות אהבת העם – הם בהחלט דברים עולים במסע וטוב שכך. אומר יותר מזה: מסע שאינו מדגיש את אלו חסר את אחד מעמודי הבניין שלו. אין מה להתבייש בכך! המסע לפולין מדגיש את הרגש הלאומי, את החיבור לעם ישראל למסורת ולערכים שלו. כל עוד מצליח המסע לעורר את הרגשות החיוביים: של אהבת העם והתחברות אליו – הרווח הוא עצום ויקר מפז. הצד השני של המטבע עלול להגיע בצורת “לאומנות” – המבוססת על היבדלות ושנאה. כפי שכבר כתבתי, מבחינתי, אחר מרגעי השיא בכל מסע היא התובנה של התלמידים שהשנאה והניכור לאחר היא הדבר המרכזי שעליהם להתרחק ממנו. הרב קוק מסביר בכמה מקומות שאהבת ישראל ורגש הלאומיות הישראלית בעצם אמורות להרבות אהבת כל אדם וכל אומה ולשון. לתלמידים יהודים ישראלים יש בהקשר הזה משימה אדירה. עם הריבון בארצו, עם שהפך ממיעוט לקבוצת הרוב במדינתו, אמור לעצב את האופן שבו יתייחס הוא למיעוטים שבתוכו. מה לומד העם היהודי מההיסטוריה הכואבת שלו? האם ילמד את מנהג שונאיו ויתנכל למיעוטים החיים בתוכו? האם ישתמש בהיות רוב ובעל הכוח לרדות באחר או שיראה בכוח שלו מקור לביטוי הצדק ההגונות והשלום? מדינת ישראל היא הזדמנות אדירה עבור העם היהודי לבטא את חזון התורה והנביאים לחיים לאומיים חברתיים ע”פ דרך ה’ של חסד צדקה ומשפט. חיים מוסריים במלוא מובן המילה. מדינת ישראל עד עתה הצליחה במישורים רבים מאוד לקיים את התכלית החשובה הזו ואין זה המקום לפרט. יחד עם זאת אל לנו להסתפק בקיים אלא לשאוף לתיקון נוסף ומתמיד. “הוגנות הריבון” היא מצווה ממצוות התורה “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”[3]

התורה שטורחת להזכיר בכל מקום את בית העבדים של מצרים, היא התורה המצווה את העם היהודי בהיותו ריבון לאהוב את הגר והיא מפרטת, לא סתם אהבה, אלא אהבה מחייבת: “וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה’ אלהיכם” הקב”ה מצווה אותנו על התייחסות שווה לגר הגר בתוכנו, והנימוק הוא משום שגרים הייתם בארץ מצרים. כלומר זכירת המקום בו הופלו ישראל לרעה ישמש למגדלור מוסרי עבורם בהיותם ריבוניים בארצם. זכירת הכאב והסבל אינה פתח לנקמה אלא פתח למיגור הרוע: אתם שחוויתם את הסבל, הכאב, האכזריות והניכור – תמגרו אותו מעולמכם. בדומה לכך, השואה, חייבת להיזכר לא רק על מנת לבסס את ההבנה שהעם היהודי חייב לדאוג לקיומו בכוחות עצמו, אלא השואה חייבת להיות אירוע מכונן לעולם הערכים, הרוח והמוסר של העם היהודי שבונה את חייו הריבוניים מחדש בארץ ישראל. ואין אני טוען חלילה שמדינת ישראל אינה מקיימת צו זה! אלא שעלינו להזכיר זאת כל העת בלכתנו בדרך בשכבנו ובקומנו!

הרושם הזה, בשונה מקודמיו, אינו מתרכז במעגלים הפרטיים של התלמידים, אלא מכוון למעגלים הרחבים ביותר שלהם: המעגלים האזרחיים, הריבוניים והלאומיים. לדעתי, שיעורי חינוך, תלמוד, תנ”ך, מחשבת ישראל, היסטוריה ואזרחות חייבים להתחבר למקום הזה, להשתמש במסע על מנת להעלות שאלות ודילמות אזרחיות – העוסקות בתפקיד העם היהודי בהיותו ריבון ולא מיעוט נרדף. בנוסף על המערכת החינוכית לעודד מעורבות אזרחית וחברתית שתעסוק בעניין מזוויות שונות. אכן, עד עתה עסקנו בעניינים המקיפים את מעגל החיים הקרוב לתלמיד, הרושם הלאומי, עוסק במכלול, בהיותו של התלמיד אזרח במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית שהקים העם הזה מתוך תהומות השואה. כאן העבודה היא בניהול תרבות אזרחית ופוליטית ויותר מכך מעורבות ואקטיביות אזרחית.

לסיכום,

המסע לפולין מזמן לנו כמחנכים אדמה פורייה, שאפילו כבר נזרעו בה זרעים והם מחכים להשקיה, דישון, טיפול וטיפוח. השואה יכולה להילמד כאירוע היסטורי. תלמידים יכולים להכיר לעומק את הפרטים השונים של האירוע הזה – אולם זה כך הדבר עלול להישאר עוד אירוע היסטורי. חז”ל ידעו איך להפוך אירועים היסטוריים לאירועים של הווה “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו”. חז”ל המבקשים ללמוד משמעויות מעשיות מוסריות מכל אירוע היסטורי משמעותי שחוה העם הזה, הופכים בכך כל אירוע לאירוע מתמשך. לא ישראל של סוף תקופת בית שני חטאו אלא כל הדורות כולם ואפילו דורנו שלנו שכן המעשים שהביאו לחורבנו טרם תוקנו. המסע לפולין במובנים רבים מנכיח את האירוע ההוא בעוצמה רבה, לא על ידי הפחדות, ולא על ידי מניפולציות (כפי שרגילים להשמיץ אותו) אלא על ידי מפגש של התלמיד עם האור והחושך באופן כזה שמעורר אותם למחשבה ולדיבור – כפי שפרטתי מעט במהלך דברי כאן. תפקיד המערכת החינוכית, לאחר המסע, הוא לחשוב באופן יצרתי, כיצד להפוך את המחשבות והדיבור ל”מעשה” במובן הרחב ביותר של המילה “מעשה”. להפוך את המסע ל”משא משמעותי” ולמסה משמעותית שיישא כל אחד על כתפיו ועל לבבו. לו יהי!

[1] ספר דברים, פרק ו’ פסוק ו’.

[2] קהלת, פרק ס’ פסוק כ”ט

[3] ספר דברים, פרק י’ פסוק י”ט