ביקורת עשויה להיות דווקא ביטוי של חיבור בין אנשים ואף בין קבוצות אידיאולוגיות ובתנאי שהיא נובעת מתוך אחריות ואמונה בטוהר הכוונה של הצד השני. כאשר זהו הבסיס להשמעת הביקורת ושמיעתה, אזי היא אף עשויה לחולל תיקון. המאבק שהתנהל בישראל לפני רצח רוה”מ יצחק רבין ז”ל חשף את הכשל הכפול. שני הצדדים עמדו כאן כמבקרים וכמבוקרים, ושניהם נפלו בשני הכשלים. כמבקרים לא היו בטוחים בטוהר כוונתו של הצד השני, ואילו כמבוקרים ראו בביקורת שהוטחה בהם הבל שאין בו ממש. כאשר אין אמון באחווה, אין גם אמון שהביקורת נובעת מאחריות משותפת ובמקום תהליך של תיקון, נוצרת שפה של שנאה משני הצדדים. על כר השנאה עשויים לצמוח שליחים מטעם עצמם שיבצעו את העוון החמור שבכל עוונות התורה: שפיכות דמים! לעומת זאת, יום הזיכרון לרצח רוה”מ רבין ז”ל עשוי להיות לנו לזיכרון עולם יום בו אנו מבקשים לייצר שיח מבקר המבוסס על אחווה ואמון הדדי.
למאמר המלא הכנסו לקובץ מערך השיעור המצורף.
