מאמר מתוך ידיעון ‘אחריות’- יום הזיכרון לרצח רוה”מ יצחק רבין תשע”ח

רגע אחרי שלוש היריות בכיכר, נורתה ירייה נוספת, יריית הפתיחה של שיח האשמה ושיח האחריות, שהחברה הישראלית מחושקת בתוכם מזה 22 שנה. ישנם עוד אירועים כאירוע ההוא בכיכר, ששאלת ה’מי?’ ושאלת ה’למה?’ אינן מצליחות להרפות מהם. כך, למשל, הפצע הכואב של מלחמת יום הכיפורים, ההסתבכות הישראלית בסברה ושתילה או תיבת הפנדורה של ילדי תימן. בטרם נפנה להרהר באלה ובאחרים, ננסה לאחוז את המונח ‘אחריות’ בקרניו ולבררו. בהרצאה שנתן הסופר ס’ יזהר בקיבוץ גבעת חיים (1978), הוא קושר בין החתירה ל’יותר’ כלשהו ובין מידת האחריות:

“…שהחיים בנויים תמיד משניים כאחד,

גם מן המציאות האפשרית וגם מן המציאות החלומית,

ושבמציאות החלומית הזו יש חלום על “יותר “,

מעין חזון עולמו המתוקן של האדם, עולמו הנכסף,

שבו כל יותר הולך לקראת עוד יותר, ומיותר אל יותר.

וכיוון שכך, כפרפרים אל שלהבת, נמשכים בני אדם אל היותר,

כשזיק האחריות ניצת בליבם.

אחריות לא רק כדי לקיים את הקיים ונתון,

אלא גם כדי להוליך אל הראוי יותר — ומיותר אל יותר.”

(ס’ יזהר, קריאה לחינוך, עמ’ 164-163).

האחריות של ס’ יזהר נטועה היטב בעולם אוטופי: האחריות להפוך את העולם למקום שיש בו “יותר” מתוקן, שלם, נכסף. המונח ‘אוטופיה’ של תומס מורו, בן המאה ה-16, מתייחס אל חברת המופת האידיאלית, שאין בה רבב. השקפת עולם אוטופית אופיינית מאוד למחשבה המודרנית: זהו הרעיון שניתן לממש אידיאלים נשגבים באמצעות כלים פוליטיים, וכך לפתור את בעיות הקיום האנושי. אלא שבמשמעותה המילולית מובנה של ה’אוטופיה’ איננו אלא ‘אין מקום’, האוטופיה הינה מהות שאיננה ברת הגשמה. מובן מילולי זה רומז יותר אל ההכרה העגומה של העולם הפוסט מודרני, עולם המפרק את האמיתות הגדולות ומסתפק במטרות הקטנות של ימי החולין. מה אם כך יהיה על רעיון האחריות של ס’ יזהר? האם עלינו להיפרד מן השגב וההוד שהוא מציע? מושגי האתיקה אותם הנחיל הפילוסוף הגרמני מקס ובר[1] לעולם המחשבה המדינית, עשויים להעשיר את הדיון:

אתיקה של אחריות ואתיקה של תכלית:[2]

הביטוי “הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות” מסיט את תשומת הלב מהכוונה הטובה, אל התוצאה הרת האסון, המובילה אל פתחה הפעורה של הגיהינום. זהו בדיוק ההיסט שעשה מקס ובר, שעה שביקש לדון באתיקה של המעשה הפוליטי. המסורת הפילוסופית אליה מתייחס ובר מחזיקה באמת מידה ברורה בכל הנוגע למעשה המוסרי: זהו מעשה המבוסס על האמונות הנכונות והתכליות הטובות. הגדרה שכזו מתמקדת בשלב קבלת ההחלטה אודות המעשה הראוי, מבלי להתבונן קדימה אל התוצאות של מעשה זה, ובוודאי מבלי לקחת אחריות על מה שהוא עשוי לחולל, שעה שהוא מתקיים במציאות הרוחשת. אמת מידה זו להגדרת המעשה המוסרי מוגדרת על ידי ובר כ‘אתיקה של תכלית’: אלה הדבקים בתכלית הראויה, מבקשים לשמר את טוהר הכוונה המכוננת את המעשה. כאן הדגש הוא על הרצון. אם התוצאה איננה ראויה, הרי שהקלקול איננו תלוי במבצע אלא בהמונים, ברצון הא-ל או במציאות הבלתי ניתנת לשליטה.

לנוכח אתיקה מסוג זה, מבקש ובר לייסד שיח אתי מסוג שונה: האתיקה של האחריות. כאן המעשה המוסרי איננו ספון עוד בחדרי הכוונה הטובה בגולמיותה, אלא מסתכל למציאות ב’לבן של העין’. בבואה לשקול את המעשה המוסרי, שואלת האתיקה של האחריות שאלות נוספות. לא עוד דיון תאורטי בלבד אודות הטוב, הנכון והראוי, אלא גם דיון כואב העוסק בפגמים ובליקויים של הסביבה האנושית. שאלות שאינן מניחות אוטופיה, אלא ניגשות אל העולם בגישה פרגמטית. אתיקה של אחריות לוקחת בחשבון גם את ההשלכות הבלתי רצויות של המעשה, אלה שלא נשקלו במאזניים של הכוונה. אתיקה של אחריות היא סיפור התפכחותה של האנושות מן ההנחה האוטופית.

בחכמה השייכת רק לאלה המתבוננים לאחר מעשה, ניתן לומר, כי ימי אוסלו עטויים היו בלבוש אוטופי. מחד, התחושה כי שמש חדשה מאירה את פניו של המזרח התיכון: ההבטחה המתוקה של השלום המצוי, יותר מתמיד, בהישג יד. מנגד, תחושתו הקשה של הציבור שהתנגד למהלכים שהובילה ממשלת רבין, תחושה של רעידת אדמה והליכה על פי התהום. השיח התנהל בין השחור והלבן ובין החלום והבלהה. תחושה כי גודל השעה ההיסטורית יוביל ל’הכל או לא כלום’. החברה הישראלית מצאה עצמה על פצצה מתקתקת, שייצרה שיח שניתן לשייך אותו יותר לאתיקה של תכלית ופחות לאתיקה של אחריות. שיח המיוצר על ידי עולם האידיאות האוטופיות, המבקש בכל מאודו ללכת “מיותר אל יותר” כלשונו של ס’ יזהר. יש קסם רב באמת הנוקבת, הבלתי מתפשרת, הנלחמת עד חורמה על מנת להפוך את רעיונותיה לממשיים, אך לצד זאת, גישה אתית אחראית חייבת לקיים שיח שיש בו גם יסוד פרגמטי, המכיר במחירים ובתוצאות, וממתן את הקולות והמעשים.

הידעת?

המילה פרגמטיזם קשורה למילה ‘פרקמטיא’ – סחורה. העולם הכלכלי מחייב משא ומתן, שיש בו התבוננות מפוכחת במציאות, יכולת התגמשות, הבנה טובה של הצד השני ועוד. המסחר איננו מתקיים בעולם אוטופי, אלא בעולם הממשי, ועליו להתעדן ולהתגמש לשם כך.

נקודה למחשבה:

לפניכם קריקטורה אותה אייר שי צ’רקה שבועיים לפני לרצח רבין.[3]

הקריקטורה לא פורסמה, וזהו הסברו של צ’רקה לכך:

ציירתי את הקריקטורה עבור ‘נקודה’, בשבועיים שקדמו לרצח רבין, העורך טען, שבתקופה בה ציבור מתנגדי אוסלו נלחץ עם הגב לקיר, מותקף ונפגע ע”י הטרור, השלטון והתקשורת – הביטאון ‘נקודה’ לא יכול להצטרף למתקפה. הסכמתי עם ניתוח המצב אבל לא עם המסקנה, היה חשוב בעיניי לשקף את המצב של סף פיצוץ אלים, בסופו של דבר הקריקטורה לא פורסמה.

האם מושגי האתיקה, זו של התכלית וזו של האחריות, מסייעים להבין את המחלוקת בין צ’רקה ובין עורך בטאון ‘נקודה’? האם המושגים מסייעים לצדד באחד מן השניים?

[1] מקס ובר היה סוציולוג ופילוסוף גרמני שחי ופעל בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה – 20. ובר הניח את היסודות לסוציולוגיה המודרנית ולתורת המנהל הציבורי.

[2] ‘אתיקה’ הינה מונח השייך לפילוסופיה של המוסר ומבקש לברר, מהו המעשה הראוי לעשייה.

[3] הקריקטורה מתפרסמת בהסכמתו המבורכת של שי צ’רקה.