הצורר הנאצי ראה את מלחמתו בעם היהודי מלחמה קיום – או אנחנו או הם. היהודי והארי לא יכולים להתקיים יחדיו. היטלר ימח שמו, ראה במלחמתו בעם היהודי מלחמה באלוהי ישראל ממש. אחד מהציטוטים הידועים מספרו של הצורר מעידים על כך אלפי מונים: “שני מומים הטילה היהדות בבני האדם: בגוף – ע”י ברית המילה, ובנפש – ע”י המצפון” (שיחות עם היטלר, עמוד 210). הנאציזם ביקש לסלק מן העולם את המצפון, את הרחמים את החסד והשוויון ולהעלות את אלוהי הכוח והעוצמה וכל זאת על ידי חיסול העם שהביא את המוסר האלוהי לעולם. הצורר הנאצי ביקש לבורא עולם חדש בו ישלוט “א-לוהי הטבע” – שמהר מאוד הופך לאדם בעצמו, העל-אדם המחליף את א-לוהים ח”ו – הדרך עברה דרך המשרפות של אושוויץ’, טרבלינקה מיידנק, סוביבור, חלמנו ויתר מחנות הרשע הנאצים. הנאציזם לא ביקש רק את עצם ההשמדה של היהודים מן העולם, הוא רצה לעשות זאת באופן האכזרי והברברי ביותר המדגיש את אידיאל הרוע שהאמין בו כבאמונה דתית. דברי הנבואה של דוד המלך בתהילים מצמררים לאור הדברים הנאמרים כאן:
כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאש: עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.: אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ”.[1]
הברית שכרת הנאציזם בדבר השמדת ישראל הייתה בעצם הברית על סילקו והכחדתו של שם אלוהי ישראל מן העולם. ההבנה הזו מחדשת לנו שהמאבק הנאצי ביהודים לא היה תלוש ובלתי מוסבר. להפך, בניגוד לעלילות אנטישמיות רבות במהלך ההיסטוריה, דווקא המלחמה הנאצית ביהודים ובקשת השמדתם עד תום מובנת ביותר: המאבק כאן הוא בין שתי תפיסות עולם דתיות הפוכות: דת הכוח המנוכר והאכזרי מול תורת הצדק, החמלה והרגישות. לא רק שקרים אודות היהודים הרמאים המבקשים להשתלט על העולם הפיצו הנאצים בתעמולתם, אלא גם הכרה ברורה בסגולת ישראל השומרת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. הנאצים חששו מן המוסר היהודי המגביל את יצריו של האדם ובעלי הכוח בחברה, ועוד יותר חששו מן האפשרות שתקום בעולם מדינה שתהיה מושתת על יסודות אלו. חז”ל שאלו מפני מה נברא האדם יחידי? מבין כל התשובות, תשובה אחת חשובה במיוחד והיא ממצה יותר מכל את המחשבה היהודית האותנטית: “מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם אבא גדול מאביך”[2]! כלומר האדם נברא יחידי על מנת לעקר מן השורש את המחשבה שיש אדם שמוצאו נעלה יותר מן האחר. השלום בין בני האדם אינו ערך סתמי, הוא מהותי לקיום המוסרי. כולם צאצאיו של אותם אב ואם, אדם וחווה (מדוע נקרא שמה חווה? שהיא אם כל חי!) ועל כן אין כל בסיס לטעון שיש אדם שזכויותיו מרובים משל חברו ח”ו, להפך יש בסיס רחב להתנהל בדרכי שלום המרבים אהבה, חמלה ורגישות בין בני האדם כולם. יסוד המוסר היא ההבנה שהאחר שווה אליי, שזכויותיו הם כזכויותיי, שחייו חשובים באופן זהה לחיי שלי. ועל כן אוסרת התורה לשלוח יד בנפשו של אדם אחר על מנת להציל את נפשו שלו, בנימוק, ש“מי יאמר לך שדמך אדום יותר מדם חברך”[3].

ברוך ה’ אנו זוכים לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל. המשימה החשובה ביותר שלנו בזיכרון השואה היא להבין לעומק את גודל הזמן וההזדמנות שזכינו לה: להילחם כל יום עבור עצם קיום ישראל בגוף: לעולם לא עוד”! וקיום ישראל בגוף, במדינה ריבונית משל עצמו, יהווה את המלחמה בחושך הנאצי באמצעות אורה של כנסת ישראל “כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור – שלא יהיה שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק” . משימתנו היא לצעוד בכל יום צעד נוסף כחברה בכדי לממש את מה שהנאציזם חשש מפניו: ריבונות המושתתת על יסודות הצדק, השוויון, כבוד האדם, השלום, החסד והחמלה מתוך אמונה בה’ אחד.

שנזכה!

[1] תהילים פרק פ”ג.

[2] בבלי סנהדרין, דף ל”ז ע”א – במשנה.

[3] בבלי סנהדרין, דף ע”ד ע”א.