אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שמרכזה של הפרשה טמון בעצם היציאה ממצרים, בעם שלם שיוצא מעבדות לחירות, במכות האחרונות ובקורבן פסח. אבל יש משהו מרכזי אולי יותר – לא פחות משלוש פעמים מוזכר הציווי להעביר את נס יציאת מצרים לדורות הבאים, ההבנה שזו לא רק יציאת מצרים אלא הדרך שבה אנחנו מספרים את הסיפור לבנות ולבנים שלנו.
“…בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה…” – הדרך להגיע לידיעת ה’, החיבור שלנו אליו הוא לא רק ע”י הנסים שהוא עושה בשבילנו או הדברים שלו שהוא מוסר אלינו. החיבור שלנו מגיע מהאפשרות שלנו לספר בעצמנו את הסיפור שלנו, להדגיש את הנקודות האישיות של כל משפחה ומשפחה ולתת לדברי הקב”ה והתורה את החיבור שנכון לתלמידים, לילדים ולקהילה בה אנחנו חיים.
את הנקודה הזו הרחיב הרב דב זינגר בספרו: “כשמספרים סיפור, השאלה הגדולה היא מהיכן להתחיל לספר כיצד לשזור את החוטים ברקמת הסיפור כל נקודת פתיחה אורגת סיפור שונה. גם בסיפור חיינו אנחנו נתבעים לשאלה זו: היכן אני מתחיל? אפשר לספר את הסיפור שלי מהיום בבוקר, מהשנה האחרונה, או מאז שנולדתי, מאז שנולדו הוריי ואפשר להעמיק את המבט אל דורות רחוקים שאני תוצר שלהם, דור אחר דור, להאריך את ימיי לאחור, אל אבותיי ואבות אבותיי, למשוך אותם לפנים, אל צאצאיי וצאצאי צאצאיי…”
זה הסיפור שלנו, של כולנו.
