בשבוע שבו מתחלפת ממשלה אנחנו שומעים את שני הצדדים. אנחנו שומעים את אלו שמסכמים את התקופה שהייתה, כמה טוב היה בה ולמה היא צריכה להמשיך ואנחנו שומעים גם את אלו שטוענים שצריך להמשיך הלאה, שמה שהיה הוא שיהיה וחייבים שינוי כדי להתקדם.

עמדת הנהגה יכולה לגרום לתחושה שאנחנו כל יכולים, שרק אנחנו מסוגלים ושאף אחד אחר לא יעשה את זה טוב כמונו. כל הנהגה יכולה לעשות טוב לעם אותו היא מובילה, אבל כל הנהגה גם צריכה לדעת שהיא אנושית וכנראה לא תוכל להשיג את הכל.

הרב יונתן זקס היטיב לתאר את הדברים ביחס לפרשת השבוע: “פרשת חוקת עוסקת במוות, באבדן, ובאבל. מרים מתה. אהרן ומשה שומעים מהקב”ה שהם לא יזכו להיכנס בחייהם לארץ המובטחת. אהרן מת, והעם מתאבל עליו שלושים יום… הפרשה מבקשת לומר לנו שלכל אחד מאיתנו יש ירדן שהוא לא יזכה לחצות, ארץ מובטחת שהוא לא ייכנס אליה. ‘לא עליך המלאכה לגמור’. גם הגדולים שבגדולים אינם חיים לנצח…

…זו דרכו של עולם. אנחנו נשמות מגולמות בגוף. אנחנו בשר ודם. אנחנו מזדקנים. אנחנו מאבדים את מי שאהבנו. כלפי חוץ אנחנו מתאמצים לשמור על חזותנו היציבה, אך פנימה אנחנו בוכים. ובכל זאת החיים נמשכים, ואת מה שהתחלנו ישלימו אחרים…”