את העובדה שמשה רבנו הוא ענו התורה אומרת בפירוש בסופה של פרשתנו בסיפור עמידתו של משה אל מול דבריהם של אהרן ומרים. אבל התבוננות גם בפרשיה הקודמת מאפשרת לנו לראות את הניצנים בהם משה מתגלה כמנהיג אמיתי.
בדרך כלל במציאות בה אנחנו חיים קשה לראות הנהגה שמוותרת על כוחה או מוכנה לחלוק בו. הפוליטיקה המודרנית מבקשת לקדם אג’נדה מסוימת והיא עושה זאת ע”י צבירת כוח, וככל שהכוח גדול יותר כך גם גדלה יכולת ההשפעה הציבורית. לוותר על כוח, מעמד או יכולת השפעה נראית לנו כמהלך הפוך למטרות ההנהגה.
אבל משה רבנו מלמד אותנו דרך אחרת. “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי”, ההבנה שלבד אי אפשר לעשות את זה והנהגה היא לא שלטון יחיד אלא האפשרות לייצר שותפות שתקדם את האומה ולא רק את האדם העומד בראש. “וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ”, הקב”ה מקבל את בקשתו של משה ונותן גם לנציגי העם מרוחו של משה ומעכשיו ההנהגה משותפת, קרובה יותר לעם ומאפשרת הנהגה רלוונטית יותר.
להיות ענו אין פירושו רק “לבטל” את עצמך, להיות ענו זו האפשרות להעצים את מי שסביבך.
