מתוך ידיעון- מגילת העצמאות בין טקסט למציאות
האם ניתן היה לנסח את המגילה באופן שתשאיר בידינו משנה סדורה ועקבית? כפי הנראה לא. ראשית, הפערים והלקוניות שבנוסח הסופי הם שאפשרו לחברי מועצת העם כולה להתכנס סביב ההצהרה ולחתום עליה. אך מעבר לכך, גם אם היה מדובר בנוסח שלם והרמוני, כזה המצליח ללהטט בין שלל הדעות והאינטרסים, עדיין הכרזת העצמאות נכתבה בהקשר היסטורי מסוים. הקשר שלא ידע לחזות את קורות העמים הקרובים והרחוקים מאתנו, את ההתפתחות הטכנולוגית או את פיתולי האמונות והדעות. לכן, עם כל הכוונות הטובות, שום מסמך מכונן איננו יכול לשמש לדורות מבלי להזדקק לדיוק ולהתאמה, ובהינתן שאין אנחנו מעוניינים לגרוע או להוסיף ללשון המגילה –להזדקק אף לפרשנות הפותחת את הנוסח, שהתגבש באביב ארבעים ושמונה, לשלל כיווני מחשבה ואפשרויות פעולה. מה אם כן גבולות הגזרה של המעשה הפרשני? כיצד נדע שאנחנו לא חוטאים לכוונת הראשונים, ויותר מכך – לאותנטיות של מדינת הלאום היהודית? האתר הטבעי ביותר לחפש בו תשובות לשאלות אלו הוא מפעל הפרשנות האדיר של ארון הספרים היהודי. גם כאן, מדובר בספרות קנונית, שאמנם חלקה נמסרה אש לבנה חרותה באש שחורה מפי הגבורה ממש, אולם חלקה הנוסף נכתב על ידי חכמי ישראל במשך דורות. שאיפתם של אלה לחתור אל האמת הגלומה בכתובים מבלי לוותר על הרלוונטיות שלה למציאות המשתנה, הוא אותו הרצון המדריך את פרשני הכרזת העצמאות בני זמננו, יהיו אלה מנסחי חוקי היסוד, קובעי המדיניות הציבורית או אנשי הרוח המבקשים לעצב את פניה של החברה הישראלית.
מתוך ים ההתייחסות למעשה הפרשני הראוי של מקורות ישראל דלינו מספר סימני דרך העשויים להתוות את הדרך להתאמת הטקסט למציאות:
- בין פשט לדרש: ההכרה בכך שיש שני אופנים באמצעותם ניתן לגשת אל הטקסט. האחד הוא הפירוש החותר אל פשט הכתובים – המכיר בכך שישנו הקשר ההיסטורי, המבקש את התיקוף הלשוני והמפעיל את כלי התבונה וההיגיון:
“בעבותות הדקדוק נקשר ובעיני הדעת יכשר” כדבריו של הראב”ע בפתיחתו לפירוש התורה.[1] לעומת הפשטן שפניו אל העבר, פני הפרשנות הדרשנית אל ההווה. אין היא מבקשת את כוונת הכותבים אלא מעוניינת להוציא מן המילים את כל הנחוץ לה עבור מטרותיה וצרכיה. אין זה שולל את פעולת המדרש, אולם בהחלט מדייק את אופיו ונוטל ממנו את הזכות לטעון לגילוי כוונתם האותנטית של מחברי הכתוב. עוד יש להוסיף את דבריו של שלום רוזנברג, המסבירים מדוע דווקא כיום, בעידן בו ‘הכל הולך’, חשוב כל כך להקפיד על ארגז הכלים של עבודת הפשט:
“רואה אני בצער רב את אובדן הפשט. מסתכל אני היום על טקסט, והביקורת צווחת שאין לטקסט מציאות וכל הפירושים לגיטימיים ושווי משקל הם. הטקסט הופך לסמכות בלתי מוגבלת, ומתוך כך הוא מאפשר כל דרשה שרירותית שנציע, דרשות שיש בהם יופי ודופי גם יחד” [2].
- “וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב”[3] – הפרשנות הראויה יונקת את תוקפה מהעמל שהתייגעו דורשי הכתובים על מנת לרדת לעומק כוונת הכתוב. כך כותב השופט מנחם אלון בטרילוגיה המקיפה ‘המשפט העברי תולדותיו מקורותיו עקרונותיו’:
“המילה דרש משמשת באותה משמעות גם לעניין גילוי המצב האמתי, הפנימי, של אירוע עובדתי מסוים…היינו בירור העניין לפי כל הנסיבות והעובדות, גם אם אינן נראות לעין בסקירה ראשונית ושטחית”.[4]
חשוב לציין כי הפרשנות היהודית לפסוקי התורה נעזרת בכללים – הן המידות שהתורה נדרשת באמצעותן. לא כל פרשנות לגיטימית, ויותר מכך – לא כל מידה משמשת בכל עת ובכל מצב. כך למשל המידה ‘גזירה שווה’ הנשענת על השוואה בין מילים דומות, איננה יכולה לשמש באופן חופשי אלא מותנית בקבלת התלמיד מרבו.
- כתפיים רחבות: עומקה של התורה מוגדר על ידי ריבוי הפנים שבה: “הֲל֨וֹא כֹ֧ה דְבָרִ֛י כָּאֵ֖שׁ נְאֻם־ה’ וּכְפַטִּ֖ישׁ יְפֹ֥צֵֽץ סָֽלַע׃”.[5] ההבנה ששבעים פנים לתורה מקשה מאוד על סגירת שערי הפרשנות. ועדיין, מתוך הכרה במעמדה המחייב של המילה הכתובה, הרי שרק אדם בעל שיעור קומה עשוי להפוך לפרשן לגיטימי ומקובל של הטקסט. בהקשר זה נצטט מדבריו של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, המכיר בכך שלכל אדם איכויות ייחודיות המגלות היבטים מסוימים בטקסט – ועדיין איננו מוותר על אופני הלימוד המעניקים את הגושפנקא לפרשן בר הסמכא:
“בתוך הטקסט כלולות אין סוף משמעויות המצריכות ריבוי אנשים בייחודם ,כל – אחד מסוגל לסחוט מהסימנים משמעויות, כל פעם באופן שאינו ניתן לחיקוי…כאילו כל אדם, על ידי ייחודו, מבטיח את גילויו של היבט ייחודי של האמת…מה מונע מפרשנות להיות פרי הדמיון הסובייקטיבי בלבד?… סחיטת משמעות מטקסט צריכה להיעשות על ידי אנשים שיש להם אוזניים ועיניים ערניות, קשובות למכלול אשר ממנו לקוחה הפִסקה… לא רק להביט בטקסט מלמעלה ולדלג על קטעים, כי אם לשים לב לכל פרט.”[6]
“בכל מעשה פרשנות יש משום פגישה בין המפרש לבין הכתוב, וכל ביאור הוא פרי זיקת הגומלין שביניהם”[7]
דבריו אלו של אוריאל סימון, שנכתבו בהתייחס לפרשנות המקראית, יפים אף בכל הנוגע לתיווך בין מגילת העצמאות לקדרה הרוחשת של החיים בישראל. ההבנה הקולקטיבית שהמגילה נושאת בקרבה את העקרונות המנחים של תשתית קיומנו, לצד ההסכמה הגורפת לה זכתה בקרב חברי מועצת העם, מקנים להכרזת העצמאות את תוקפה, אך גם הופכים אתה למסמך הנתון במחלוקת פרשנית תמידית. פרשנות ראויה צריכה לדבוק בכלי העבודה של הפשט החותרים אל האמת באמצעות חקירה ודרישה מעמיקים ולא במאפייניו של הדרשן המבקש לגייס את המילים הכתובות לצרכיו שלו. זאת ועוד, את פרשנות המגילה יש לתת בידיהם של ‘מומחים’ – אנשים המוכנים להקדיש זמן ומאמץ לליבון סוגיות היסוד העולות מהמגילה תוך דיון כבד ראש באופני התאמת ה’ימים ההם’ ל’זמן הזה’. ולבסוף, יש לזכור כי מדינת ישראל שייכת לכלל אזרחיה, אף אחד לא עומד להיעלם לשום מקום, ולכולם גם יחד אחיזה בהצהרה המכוננת של זהותנו. כל פרשנות, כנה ועניינית ככל שתהיה, צריכה לקחת בחשבון את מגוון השאיפות והתקוות שנולדו יחד עם המדינה בצהרי החמישי באייר תש”ח.
[1] ציטוט דברי הראב”ע ודיון מורחב באופני הפשט והדרש מופיע במאמרו של אוריאל סימון “משמעותם הדתית של הפשטות המתחדשים” בתוך: “המקרא ואנחנו”, תל-אביב תשל”ט 1979, עמ’ 152-133.
[2] שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, בתוך: תוך וקליפה בתרבות המערבית, אלון שבות תשנ”ו, עמ’ 40.
[3] דברים י”ג ט”ו.
[4] מנחם אלון, המשפט העברי תולדותיו מקורותיו ועקרונותיו, חלק א’ עמ’ 239.
[5] ירמיהו כ”ג כ”ט.
[6] ציטוט זה מופיע במאמרו של אברהם וולפיש, בהא קמיפלגי תגובות לדיון בין ר”י ברנדס ור”י מדן, מגדים כ”ח עמ’ 96.
[7] אוריאל סימון “משמעותם הדתית של הפשטות המתחדשים” בתוך: “המקרא ואנחנו”, תל-אביב תשל”ט 1979.
